לא מכבר חל יום הולדתו של ריכרד וגנר (יליד ה-22 במאי 1813), אחד מגדולי המלחינים והפרשנים בתולדות המוזיקה הקלאסית, ומי שעד היום השפעתו על התרבות העולמית, במגוון רב של תחומים, עצומה.
שעה שבעולם המערבי, הנאור, צוין יום הולדתו בהוקרה צופנת עונג – בארץ, בחברה המתפלשת בחזיונות דת ולאומנות, המסתגרת והמתנתקת מהעולם, הוא לא יושמע, כי מוטל עליו עד היום חרם.
לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.
מאז המכה האיומה שהנחית עלינו ארגון חמאס ב-7.10 נשאבה ישראל למלחמה ארוכה וקשה שסופה אינו נראה באופק. מטרות המלחמה הוגדרו באופן מעורפל בעיקר באמצעות סיסמאות – ניצחון מוחלט, השמדת חמאס וכו'. מכיוון שמעולם לא הוגדר מה הוא אותו ניצחון מוחלט, רף הציפיות שנוצר בציבור הוא לראות את חמאס נעלם או לפחות יורד על ברכיו ומוסר את החטופים.
הציפיות המוגזמות האלה יוצרות מרדף אחרי אותה הבטחה מעורפלת של "ניצחון מוחלט", והתוצאה היא מלחמה אינסופית עם תוצאות מוגבלות. זאת במקום לעבור לדרכי פעולה אחרות שעשויות להיות יעילות הרבה יותר.
ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.
בחודשים האחרונים אזרחי ישראל חווים את המשבר הלאומי הגדול ביותר שידעו מאז הקמת המדינה. מלחמת "חרבות ברזל" הביאה איתה לצד האימה, הפחד, החשש והאובדן – הרבה מאוד שאלות קיומיות ותחושה של אי-ודאות בכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה, בביטחון וגם בחינוך.
מקרב אזרחי ישראל, כ-230 אלף עובדי.ות הוראה ומעל 2.5 מיליון תלמידים, שנמצאים פיזית בעורף, אך עומדים בחזית המלחמה מעצם מקום מגוריהם או עבודתם.
אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית בבניית חוסן אישי וקהילתי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חברה בוערים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
איזו רשימה יפהפיה, כמו שרק לאה יודעת.
עוד לא התגברנו על איבה כלפי יוצר שיצירתו נפלאה?
ואם לא היו מתרגמים לעברית את "מסע אל קץ הלילה" (אילנה המרמן) מאת סלין האנטישמי הארסי, איך היינו יודעים מהי אנטישמיות מהזן הזה? ומצד שני בזכות הספר הזה למדנו לא מעט על שלום.
זה היה נורא לו כרכו ביחד את האנטישמים מצ'כוב, דוסטויבסקי, רומן רולן, אמיל זולה המוקדם (שצונזר כהוגן בתרגום העברי) , וכל הטובים שעוד לא מנינו.
אבל
חבל שמלחין שתרם כל כך הרבה למוזיקה תמך באנטישמיות. ובאמת, כמו שכתבו באחת מההערות, תמוה שיצירות של סופרים אנטישמים אחרים נכנסו למערכת החינוך ודווקא יצירות מוסיקליות ללא תוכן מילולי לא נכנסו. מאמר מצויין.
ככל הידוע לי הטענה כלפי וגנר היתה כי השמיעו הרבה מיצירותיו במחנות ולכן עלול להעלות טראומות עבר באוזן ובלב הניצולים.
זו אכן גישה פטרנליסטית שהרי בחרם נוטלים את זכות הבחירה מהשומע שזכותו לבחור את אשר מעוניין לשמוע.
באותה מידה אין להחרים הקרנת סרט משום שאחד השחקנים שבו הוא אנטישמי וכך לגבי כל יצירת אמנות אחרת.
אומנות לטעמי צריכה להימדד על פי היצירה ולא על פי היוצר, כשלכל אדם זכות הבחירה החופשית, את מה ירצה לראות או לשמוע.
בהחלט נושא טעון ושנוי במחלוקת. ריכרד וגנר בהחלט מגדולי המלחינים הרומנטיים. לעניות דעתי, בעל מקום מרכזי בפנתאון התרבות המערבית. יחד עם זאת שלילת נגינת יצירותיו ע"י תזמורות ציבוריות או בשידור ציבורי בישראל היא בעלת ערך סימלי. בדיוק כפי שהייתה שלילת השמעת יצירותיו של (סוג של תלמידו) ריכרד שטראוס עד 1990. הגם שהתרבות והשיח בישראל הופך להיות יותר לאומני ומסוגר, אין מקום לדעתי להטיל על השוללים את וגנר ויצירתו צל של אנשים חשוכים. יצירתו של וגנר עדיין מזוהה אצל חלק גדול מהציבור עם האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי. לכן החפץ ביצירתו יכול כמובן לצרוך אותה, לפי שעה, בדרכים שונות באופן עצמאי, בד בבד עם העלאת הנושא לדיון ציבור שוב. אני מעריך שעם הזמן גם 'שומרי החומות' המתנגדים ימצאו נושאים אחרים – בדיוק כמו במקרה ריכרד שטראוס