מל האריס, פיטר הורטון, טימותי באספילד, פולי דרייפר, מלאני מאיירון, קן אולין ופטרישיה ווטיג ב"שלושים ומשהו", 1987 (צילום: MGM/UA)
MGM/UA
מל האריס, פיטר הורטון, טימותי באספילד, פולי דרייפר, מלאני מאיירון, קן אולין ופטרישיה ווטיג ב"שלושים ומשהו", 1987

תוגת היאפים

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: בחזרה ל-1989 ולסדרה "שלושים ומשהו", ששיקפה היטב את מצבם של היאפים התל אביביים על סף שנות ה־90'

מייקל סטדמן שוכב על אשתו הופ במיטה הזוגית. בגלל קשר הנישואין ביניהם, בגלל הסיטואציה האינטימית, בגלל בגרותה של הסדרה והבנתה את האפקטיביות של המדיום הטלוויזיוני, מזיזים מייקל והופ את אגן הירכיים שלהם. חדר השינה מואר כמו סרט של קופולה; תאורה חמה, ממוקדת, טבעית, עם שטחים שחורים של חשכת חדר. מעולם לא הואר חדר שינה טלוויזיוני בתשומת־לב גדולה כל־כך.

הנה מה שקורה בהמשך; בעיצומו של המשגל קמה הופ, מדשדשת עירומה לשירותים, מרימה רגל אחת על האסלה כדי להחדיר טבעת. הטבעת היא אמצעי מניעה והשימוש המוצע בה ב"שלושים ומשהו" הוא חלק מהכרזה חברתית. יש כאן עניין עם דור שבמשך כל שנות ה־80' היה עסוק בעצמו. אלה אנשים שגופם הוא מקדש. מונוסודיום גלוטומט הוא רעל עבורם. גם סוכר לבן. הגלולה מסרטנת והטבעת היא פשרה מתבקשת.

בעיצומו של המשגל קמה הופ, מדשדשת עירומה לשירותים, מרימה רגל אחת על האסלה כדי להחדיר טבעת. הטבעת היא אמצעי מניעה והשימוש המוצע בה ב"שלושים ומשהו" הוא חלק מהכרזה חברתית: הגלולה מסרטנת והטבעת היא פשרה מתבקשת

למייקל יש בעיה עם בקשתה הפתאומית של רעייתו לרדת ממנה. הוא כבר מעבר לנקודת האל־כשל המינית שלו, ובשלב הזה הוא מעדיף משגל נסוג. "אני אצא ממש לפני", הוא מבטיח להופ. מכיוון שבית סטדמן הוא אקווריום זכוכית עם מערכת הגברה משוכללת, יודעת כל אמריקה כי הסטדמנים רוצים בעצם ילד נוסף, אח לג'ייני. מיליוני צופים ראו אותם מדברים על זה. אבל הופ, מסיבות הידועות רק לה, מתפתלת כצלופח בניסיון להיחלץ מתחת למייקל.

מה שקורה בהמשך אופייני מאוד ל"שלושים ומשהו". מייקל מבצע תנועת חדירה נוספת. בתסריט המקורי הידרדר המצב לאונס ביתי; מייקל אמור היה לכפות את עצמו על אשתו. אלא שקן אולין, השחקן המגלם את מייקל, נלחם במפיקים ובתסריטאים והוכיח להם כי אינוסה של אשתו אינו חלק מהמבנה הנפשי של מייקל. הפשרה הסיפורית היא התנועה הנוספת של מייקל, הצעקה של הופ "מייקל", והאופן שבו היא הודפת אותו מעליה.

קן אולין ומל האריס בתפקיד מייקל והופ סטדמן, "שלושים ומשהו" (צילום: ABC)
קן אולין ומל האריס בתפקיד מייקל והופ סטדמן, "שלושים ומשהו" (צילום: ABC)

המחשבים עדיין מפענחים את הנתונים, אבל המומחים טוענים כי זו הסצנה המפורשת והנועזת ביותר שצולמה עבור הטלוויזיה האמריקאית. עד לפני זמן לא רב ישנו גיבורי הטלוויזיה במיטות נפרדות. קן אולין יודע ש"שלושים ומשהו" מורידה את התחתונים עד קו השיער.

"זזתי קצת על הופ", הוא אמר באחת מהכתבות שהתפרסמו לאחרונה על הסדרה, "עניין מאוד לא שגרתי בטלוויזיה. אבל להגיד 'אני אוציא אותו בזמן', זה כבר משהו רציני. המילה 'אותו' מסגירה את העובדה שלמייקל יש זין, ובטלוויזיה, כידוע, אין לשחקנים איברי מין".

המחשבים עדיין מפענחים את הנתונים, אבל המומחים טוענים כי זו הסצנה המפורשת והנועזת ביותר שצולמה עבור הטלוויזיה האמריקאית. עד לפני זמן לא רב ישנו גיבורי הטלוויזיה במיטות נפרדות

דוגמה נוספת לסצנה שנשארה על הנייר: במכנסיים קצרים, עם אחד מהמגזינים ההם ביד, היה אליוט, חברו ושותפו של מייקל, אמור לאונן בשירותים. הוועדה המסדרת את ערכי השידור של איי.בי.סי, הזדעקה ושמרה על שפיותה המסחרית והסצינה הושמטה. תארו לעצמכם 21 מיליון אמריקאים צופים באליוט מאונן בפריים־טיים.

בברטר הקשוח שהם מקיימים עם הצנזורים שלהם, החליפו "שלושים ומשהו" אליוט מאונן תמורת עירום של הופ. מה זה עירום? בתוך התאורה של חדר השינה, כשהיא נעה מאור לצל, מורידה הופ את חולצתה ומסתובבת אל המצלמה. רואים חזה.

השחקן קן אולין, 2008 (צילום: AP Photo/Gus Ruelas)
השחקן קן אולין, 2008 (צילום: AP Photo/Gus Ruelas)

כשמייקל לא שוכב על הופ, הוא מהרהר בקול עם אליוט איך זה היה לשכב על בחורה אחרת שאינה אשתו. מהשיחה האינטימית ביניהם מבין מייקל, כי המיתר הרוטט מגאווה גברית בגרונו של אליוט, הוא אות ועדות לפעילותו החוץ־נישואית. מייקל ממרפק את אליוט. הוא נבוך אך הרפתקנותו של שותפו מגרה אותו.

מבחינת שפת הגוף שלו, מייקל הוא כל־אמריקאי כמו עוגת תפוחים. גם מבחינת המוסר האישי. אליוט ומייקל הולכים ומדברים, מדברים והולכים, קצת כמו וודי אלן וטוני רוברטס ב"אנני הול", והשיחה שלהם היא עוד דוגמה לסצנה אופיינית מ"שלושים ומשהו". זה המקום להמר קצת. ל"שלושים ומשהו" יש פוטנציאל לדחוק את "פרקליטי אל.איי" מראש שמחתנו הטלוויזיונית.

"פרקליטי" מוכרת לנו את חיי המין המסועפים של ארני בקר, הקרירות המתנשאת של גרייס ואן־אואן, תכונות השור נגח של קוזאק. היא מעמידה לנו את השיער אבל אינה זורמת לנו בדם. גם במיטבה, "פרקליטי" היא סדרה סטרילית. עד כדי כך שמרקוביץ עקר כמו עכבר מעבדה.

"שלושים ומשהו" מצותתת לחיינו. היא נמצאת בחדר השינה, היא עדה לשיחות סלון נואשות על מצבנו. שם המשחק ב"שלושים ומשהו" הוא משפחה, ילדים, עבודה, יחסים, פסיכולוגיה, תוגת עולם ומלנכוליה

"שלושים ומשהו" מצותתת לחיינו. היא נמצאת בחדר השינה, היא עדה לשיחות סלון נואשות על מצבנו. מי שהכניס ידו אל סל ההיצע האמריקאי ושלף את "שלושים ומשהו", בחר להיטיב איתנו. מכיוון שיש בישראל קהילה לא קטנה של מקדמי דעת־קהל שעיניה נשואות אל הטלוויזיה הבריטית והפנינים הצוננות שהיא מפיקה, יש טעם להזכיר כי המבקרים הבריטים אוהבים את "שלושים ומשהו".

מבקר נלהב אחד כזה כתב, שזה מרענן לשמוע גברים אמריקאים מדברים על הרגשות שלהם. מבקרים שחורים כתבו לעומת זאת, כי "שלושים ומשהו" היא סדרה על גברים לבנים המייבבים על מר גורלם. הם התכוונו לומר כי כדי לדעת מהו הקושי האמיתי, עליך להיות שחור באמריקה.

שם המשחק ב"שלושים ומשהו" הוא משפחה, ילדים, עבודה, יחסים, פסיכולוגיה, תוגת עולם ומלנכוליה. העיר היא פילדלפיה, התפאורה היא בית עץ חום ומשומש, עם רצפת פרקט חורקת, מודל 1905, הבמות המרכזיות הן המטבח וחדר השינה. בתוך הבית הנוח והחם הזה מסתובב מייקל סטדמן (קן אולין), פרסומאי, נשוי להופ (מל הריס), אב לג'ייני, מלאך.

סטדמן הוא היהודי הנודד המעיק על זולתו בפרצי פתטיות קיומית, צעיר רדוף שאפתנות ואכול ספקות, המנסה לעשות סדר בעדיפויות חייו, ובעיקר מייבב, מתלונן ומנג'ס. "מדוע אני מרגיש כה רע?" הוא תוהה כבר בפרק הראשון. "אני יודע שאנחנו ברי מזל." ואחר כך: "אלוהים, אני שונא אנשים שמדברים כמוני".

מה שיש לנו כאן זו הסדרה הראשונה בכיכוב הנבלים של שלהי המאה העשרים – היאפים. זו הסדרה שמשקפת את מצבנו. תמצית של מה שאנחנו על סף שנות ה־90'. נשואים עם ילדים, כשהבית הוא מרכז הקיום וזירת האירועים

מה שיש לנו כאן זו הסדרה הראשונה בכיכוב הנבלים של שלהי המאה העשרים – היאפים. זו הסדרה שמשקפת את מצבנו. תמצית של מה שאנחנו על סף שנות ה־90'. נשואים עם ילדים. "שלושים ומשהו" יודעת שהבית הוא מרכז הקיום וזירת האירועים. הבית עם חדר ילדים מבולגן וממוקש צעצועים, עם ציורי מערות של הילד הקדמון על הקירות, עם מטבח שכיוריו גואים כלים מלוכלכים, עם אישה ששומרת את ערכת ההיגיינה הנשית בתוך צנצנת זכוכית שסבתא שלנו היתה מחמיצה בה מלפפונים. נעולה ריבוק, לבושה ראלף לורן וליווי'ס, מדיפה קורוס.

"שלושים ומשהו" אמיצה דיה כדי לבסס את אחת הקביעות הקשות והעצובות ביותר של ימינו: שזה העידן הדפוק והמדכא ביותר שהיה לגברים. מייקל ואליוט (טים באספילד) שותפים במשרד פרסום. אלין וורן (פולי דרייפר) היא חברתה הטובה של הופ, אשתו של מייקל. ננסי ווסטון (פטרישיה ווטיג) היא אשתו בנפרד של אליוט. ווטיג היא אשתו בחיים של אולין. גרי (פיטר הורטון) הוא החבר הרווק, פרופסור הנראה כמו ביורן בורג. מליסה (מלאני מיירון) היא בת דודתה של הופ וצלמת סטילס המהססת ללחוץ על ההדק.

השחקנית מל האריס, הופ ב"שלושים ומשהו", 2016 (צילום: AP Photo/Lauri Neff)
השחקנית מל האריס, הופ ב"שלושים ומשהו", 2016 (צילום: AP Photo/Lauri Neff)

גיבורי הסדרה, כמו השחקנים בה, הם בני לא פחות מ־33 ולא יותר מ־35. המערכת הסטריאופונית של מייקל והופ מעוררת רחמים. היא בת 12 שנה לפחות ואין להם קומפקט־דיסק. מייקל נוהג ב"וולבו" חלודה בת 15. אד זוויק ומרשל הרשקוביץ הם מפיקי הסדרה. בעידן של סדרות אישיות מאוד מכיל התואר מפיק את התפקידים הבאים: יוצר, כותב, תסריטאי ובמאי. זוויק והרשקוביץ הם בני 37. הגיל המתקדם הזה מקנה להם את הזכות להתנהג כהורים. הם נפגשו כאשר שניהם היו תלמידים ב"מכון האמריקני לקולנוע".

זוויק־הרשקוביץ עבדו יחד ב"משפחה". סדרה מדושנת ביותר משנות ה־70', על המהלכים הפנימיים בחייה של משפחה אמריקאית. היום היו קוראים לה חמישימשהו. הם זכו בארבעה פרסי "אמי" על "מהדורה מיוחדת", סרט טלוויזיה שהפיקו בשנת 83', ולשניהם יש מטפלים פסיכולוגיים במשפחה; אמו של הרשקוביץ ואחותו של זוויק.

הפרק הראשון של "שלושים ומשהו" שודר בחודש אוקטובר 87'; בימים בהם התרסקה הבורסה האמריקאית וקרס חלום ההישגיות היאפי על ראשי החולמים. המפגש הברוטלי עם המציאות זירז תהליך של הפנמה והסתגרות

אם כל אלה אינם מספיקים לטינה עיתונאית מתמשכת, הרי שלפי המגזין "ניו־יורק", נשואים זוויק והרשקוביץ לנשים לא יהודיות, כלומר גויות, מצב היכול להסביר אולי את סברת היסוד של הסדרה, כי גברים יהודים כמו מייקל, נחשבים בעלים מוצקים יותר מאליוט הגוי. מידת חוסר האחריות של אליוט נתפסת כחוות דעתם הפסיכולוגית של זוויק־הרשקוביץ על מצבו של הבעל הגוי.

הפרק הראשון של "שלושים ומשהו" שודר בחודש אוקטובר 87'; בימים בהם התרסקה הבורסה האמריקאית וקרס חלום ההישגיות היאפי על ראשי החולמים. ההרס לא היה טוטלי. ניצולים רבים זחלו מהחורבות ושיקמו את עצמם ואת דרך חייהם. אבל המפגש הברוטלי עם המציאות, העצים וזירז תהליך של הפנמה והסתגרות. בטטות־הספה, אותו דור שהזמין הגדרות סרקסטיות בשל בחירתו להסתגר בחדרי מגורים ולהתכתב עם הרחוב דרך שירותי שליחים וטלוויזיה בכבלים, הלך והתקפד עוד יותר, נסוג אל חדרי השינה, אל המטבחים.

צוות השחקנים של "שלושים ומשהו", 1988: פולי דרייפר, פטרישיה ווטיג, קן אולין, טימותי באספילד, מלאני מאירון, מל האריס, פיטר הורטון (צילום: ABC)
צוות השחקנים של "שלושים ומשהו", 1988: פולי דרייפר, פטרישיה ווטיג, קן אולין, טימותי באספילד, מלאני מאירון, מל האריס, פיטר הורטון (צילום: ABC)

"שלושים ומשהו" החלה משווקת את המראה הכהה והחם, משקפת את הלכי-הרוח של דור אופנתי, מודע לעצמו, מסודר כלכלית אך טרוד ומודאג. יש שמשווים את השנים האחרונות בתרבות האמריקאית לימי זוהרה של תכנית החלל. האסטרונאוטים יצאו למסעות בין הכוכבים. האסטרונאוטים החדשים מפליגים אל תת־ההכרה, אל התהיות הפסיכולוגיות ואל הפתרונות הלא מוחלטים.

חוץ מאלה שנלחמים תמיד ועולים להשמיד תרבויות אחרות כדי לשמר את שלהן, יהיה די הוגן לסכם כי בני דור שלם, בני שלושים ומשהו, ישבו בבית, בטווח שבין המטבח לחדר השינה, בין רוטב הפסטו לקלטת וידיאו של ג'ון לנון, שעה שהאירועים החיצוניים דפקו בדלת, לא נגעו ממש, וודאי שלא נכנסו הביתה.

"שלושים ומשהו" החלה משווקת את המראה הכהה והחם, משקפת את הלכי-הרוח של דור אופנתי, מודע לעצמו, מסודר כלכלית אך טרוד ומודאג. היא לא מתביישת בשורה התחתונה שלה – מין ואוכל. שום דבר לא זז חוץ מהשפתיים והירכיים של השחקנים

"שלושים ומשהו" איננה מתביישת בשורה התחתונה שלה: מין ואוכל. אחד גורר את השני, אחד מזין את השני. עבור קהל צופים המורגל בטלוויזיה של פעלתנות פיזית, של מרדפים ויריות ואקשן, "שלושים ומשהו" היא הדבר הנייח ביותר בטלוויזיה. שום דבר לא זז חוץ מהשפתיים והירכיים של השחקנים. "אנחנו מדברים ואוכלים", אומרת ווטיג, "מדברים, אוכלים ועושים סקס. אחר־כך אנחנו מדברים על אוכל וסקס".

עם הסתלקותו של רייגן הולך וסר חינם של היאפים והתרבות המנוונת והנהנתנית שהם מייצגים. עבור אומה שהכתמים הכחולים על גופה הולכים ומתפשטים עד שהם חוברים לחבורה כואבת אחת, נתפסים היאפים כמסלקת המזומנים של אמריקה. אנשים צעירים, היונקים ממאגרים עשירים של כסף והמייצרים פנאי כדי לעסוק בעצמם. "שלושים ומשהו" מושכת חלק מהאש.

השחקן פיטר הורטון מגיע להשקת ה-DVD של שלושים ומשהו, 2009 (צילום: Jason Merritt / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / Getty Images via AFP)
השחקן פיטר הורטון מגיע להשקת ה-DVD של שלושים ומשהו, 2009 (צילום: Jason Merritt / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / Getty Images via AFP)

"התוכנית מעצבנת אותי", כתב מבקר אחד, "האנשים בה נראים מרוכזים מאוד בעצמם. הם מתקיימים בתוך הקהילה שלהם, אך אין להם עניין לשנות אותה. הם אינם מתעניינים בשום דבר מחוץ לביתם. אין להם אמונות פוליטיות. הם אינם חברים בשום ארגון התנדבותי. העניין המרכזי שלהם בחיים הוא אם התינוק מצונן".

"התוכנית צבועה מדי", כתבה מבקרת אחרת, "הדבר הצבוע ביותר הם הדיבורים' על איך שהם השתתפו בתנועות המחאה של שנות ה-60'. האנשים האלה היו צעירים מדי ולכן לא לקחו חלק באירועים האלימים אז. הם מצודדים ומרופדים מדי, ואתה מקבל את התחושה כי תמיד היו כאלה".

"שלושים ומשהו" היא להיט ישראלי מראש. תל-אביב שורצת יאפים. מה יכול להיות ישראלי יותר מאליוט שמועל בכספי חברת הפרסום שלו ושל מייקל, מהתמוטטותה הבלתי נמנעת, מהחשש המריץ את מייקל אל הצהרות המס וההון שלו, לבדוק שלא יחסר?

"שלושים ומשהו" היא להיט ישראלי מראש. תל-אביב שורצת יאפים. אתם מכירים את הצלמת המבקשת להיות אנני לייבוביץ אם אפשר, ודיאן ארבוס אם יסתייע, ולשם היא חותרת ללא לאות בערוצים עיתונאיים, מביאנלה לתערוכה, משער של מגזין למודעות, קיום שהוא סינתזה בין אמנות למסחר. אתם מכירים את דירות הגג ושיחות הבטן והילדים היפים והתסכול מהזמן החולף שאינו מגדיר הישגים.

הפרסומאים משעינים מרפקים חדים על הבר של "זליג" ו"זיגל" ו"זנזיבר", כולם מתחילים בזין ונגמרים במפלה, והגבי גזיתים והווילוז'נים באים ומשחקים לפניהם. מה יכול להיות ישראלי יותר מאליוט שמועל בכספי חברת הפרסום שלו ושל מייקל, מהתמוטטותה הבלתי נמנעת, מהחשש המריץ את מייקל אל הצהרות המס וההון שלו, לבדוק שלא יחסר.

"שלושים ומשהו" אינה מתביישת לאמץ את המנון הפרטיות המאושרת של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג כשיר הנושא שלה. הפסנתר המתוק של נאש נוקש את צלילי הפתיחה ואחר־כך מצטרפות ההרמוניות הקוליות של הארבעה אל "ביתנו".
"שלושים ומשהו" מבלה זמן רב במטבח. כאן לשים את הבצק לפסטה, קוצצים את הריחן לרוטב, נותנים ליין לנשום, פורסים את הבשר. כשהילדים הולכים לישון, כל אחד נרדם במקום אחר, עוברים לחדר השינה, מנסים להצית מדורות תשוקה מתחת למיטה הזוגית. אוכל ומין.

"שלושים ומשהו" יפה מדי. רזה וחטובה מדי, בהירה ובלונדית מדי, קלת שיחה, אינטליגנטית ומשכילה מדי. אבל למה לשקר. ב"שלושים ומשהו" אומרים ז'יטאן (סיגריות צרפתיות), ועוף פפריקש (אוכל), וגם אדוארד הופר (צייר אמריקאי) מוזכר בה. על פחית המשקה כתוב קוקה־קולה ולא קולה סתמי ולא מזוהה. פפסי עושים סקנדל למפיקים. הופ נוהגת בג'יפ צ'ירוקי וכל אחד יזהה את הסניקרס של אליוט.

"שלושים ומשהו" היא טלוויזיה במיטבה. טלוויזיה על אנשים שאנחנו מכירים. על עצמנו. גיבוריה הם גברים, בעיקר מההיבט המסורס שלהם. סוסי עבודה בחוץ, רמכים מבית, עיניהם מכוסות ברטיות שחורות כדי שלא יסורו מדרכם

"שלושים ומשהו" היא טלוויזיה במיטבה. טלוויזיה על אנשים שאנחנו מכירים. על עצמנו. גיבוריה הם גברים, בעיקר מההיבט המסורס שלהם. סוסי עבודה בחוץ, רמכים מבית, עיניהם מכוסות ברטיות שחורות כדי שלא יסורו מדרכם. הם רוצים מין פרוע, הנשים רוצות הגנה. הם רוצים פנאי, הנשים דורשות שיורידו את הזבל. בסוף הם דוקרים אחד את השני, כי זה מה שגברים עושים כשמשאירים אותם לבד, ואז עוברת המצלמה לחדר השינה ומראה את הופ שוכבת על גבה ומדברת בטלפון.

הנשים מדברות באותה אינטימיות בה גברים מפליצים, ועורכות השוואות באינצ'ים. בסוף יורד הלילה, ואחרי שהם ממצים את תשוקתם בתנועות נמרצות של הורים לילדים קלי שינה, הם שוכבים יחד במיטה הכפולה, עם הספרים המסומנים על שולחן הלילה, ורואים טלוויזיה.

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1989

עוד 2,066 מילים
סגירה