"אנחנו צריכים ללמוד להתאבל לגמרי אחרת" – זאת כותרת כתבה מאלפת מאת איתי משיח, שהתפרסמה ב"מוסף הארץ". התמודדות עם צער עמוק, נאמר בכתבה, דורשת קהילה.

איתי משיח מספר על טקסים וסדנאות של אבל קהילתי שהחלו להגיע מאמריקה לארצנו בעשור האחרון. ד"ר לייה נאור היא בין הפסיכולוגים שדבריהם מצוטטים בכתבה. היא הקימה כבר ב-8 לאוקטובר בחוות רונית "מרחב מרפא" לשורדי הנובה. לדבריה, "אמנם יש לנו ביהדות פלטפורמה חכמה מאוד לאבל, אבל גם שם אנשים נבוכים, לא יודעים מה לעשות, מה להגיד ואיך להתנהג. והדברים האמיתיים לא מדוברים".

מרואיין נוסף בכתבה הוא טל פרנר, מטפל בטבע-תרפיה. הוא מסביר כמה חשוב להתאבל ביחד. אפשר לראות זאת בכיכר החטופים. "שם נוצרת התארגנות אנושית, ספונטנית, שמבקשת להחזיק משהו ביחד. זה לא רק כדי להקל על המצוקה של מישהו ועל משפחות החטופים. אנחנו שם פשוט ביחד, אנחנו חלק מהעולם".

*  *  *

דבריה של לייה נאור על מסורת "השבעה", אותה "פלטפורמה חכמה לאבל", מחזירים אותי אל השיר "תחילה בוכים" מאת אברהם חלפי שציטטתי לאחרונה בהקשר אחר. השיר ממחיש מועקה מוכרת ומבוכה קשה וגם ניסיון שווא לשבור את המבוכה בדיבורי סרק.

דברי נאור על מסורת "השבעה" כ"פלטפורמה חכמה לאבל", מחזיר אותי לשיר של חלפי "תחילה בוכים". השיר ממחיש מועקה מוכרת ומבוכה קשה, וגם ניסיון שווא לשבור את המבוכה בדיבורי סרק

"תחילה בוכים
אחר כך הבכי מתאבן.
אחר כך זוכרים דבר אחד:
את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר
או מדברים על גשם ועל מה נשמע.
ועוד משהו, עוד, ועוד על משהו
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכיסא ושוב
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב".

המבוכה המעיקה המתוארת בשירו של חלפי מתקשרת לתוכנית תרבות ששמעתי לאחרונה ברדיו "כאן 11". הובאו שם דברי חכמים וטקסטים מן המקורות שראוי להשמיעם באוזני אבלים. קריאת טקסטים כאלה, כך הבנתי, עשויה לחזק אנשים ולהפיג מבוכות. הלוא הארץ מלאה עכשיו טקסי אבלות והלוויות שוברות לב.

ואז חשבתי בצער על תופעה נפוצה: רבים מאתנו נרתעים וחומקים מקשר עם חברים אבלים וגם עם מקורבים שנקלעו למצבי מצוקה כגון מחלות קשות. ההסבר הנפוץ שבפי המתחמקים: "אני לא יודע מה להגיד". והם באמת נבוכים ולא יודעים מה אפשר לומר לאנשים בשיא מצוקתם. איך להשמיע דברי עידוד ונחמה.

אבל נראה לי שיש פה טעות בסיסית. אין לצפות מהבאים אל חברים מוכי אסון – לדברי ניחומים מאולצים ולעתים קרובות מעצבנים. למה אפשר לצפות בסיטואציה כה עגומה? לעצם הנוכחות של חברים, להשתתפות בצער, להקשבה למי שרוצה לחלוק רגשות.

אין לצפות מהבאים אל חברים מוכי אסון – לדברי ניחומים מאולצים ולעתים מעצבנים. למה אפשר לצפות בסיטואציה כה עגומה? לעצם הנוכחות של חברים, להשתתפות בצער, הקשבה למי שרוצה לחלוק רגשות

פסיכולוגים ושאר מומחים אכן מנדבים בתקשורת עצות בנוסח: העיקר שתהיו שם. נוכחותכם חשובה. אתם לא חייבים לפברק ולזייף דברי עידוד ונחמה. וכשאין לכם מה להגיד, אפשר ורצוי לחבק.

אני נזכרת במקרים כאובים של התרחקות מאנשים באסונם – שפורסמו בתקשורת, שהכרתי מקרוב או שמעתי עליהם מחברים ומכרים. למשל אותה חברה שלי שבעלה הפך לצמח עקב תאונה שגרמה לפגיעה קשה בראשו. הוא היה מאושפז במשך שנים ארוכות וחברתי גילתה בהדרגה שהיא איבדה אחדים מחבריה. הם פשוט נעלמו. או אותה אישה אלמנה שבתה בת העשרים פלוס נרצחה לפני שנים על הגג של מרכז מסחרי. אני לא זוכרת האם הרוצח נתפס. פרשת הרצח המסתורי הסעירה את הארץ והאם השכולה דיברה בראיון עיתונאי על חברים ומכרים שממש התפוגגו: "אני מבינה", היא אמרה, "שקשה להם. אבל לי קשה פי אלף".

קשייהם של חברים קשורים כמובן במבוכה וחרדות, בפחד לעמוד מול כאב תהומי, לפעמים גם בחשש מעין הרע. על החשש הזה דובר רבות בקבוצת תמיכה של הורים שכולים שילדיהם נספו בתאונות דרכים.

כתבה על אותה קבוצת תמיכה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" והבליטה תופעה מזעזעת: רוב ההורים דיברו על אובדן חברים שנעלמו להם דווקא בשיא מצוקתם. אחת האמהות סיפרה על התנתקות של חברה קרובה מאוד. בימים שקדמו לאסון היא הייתה משוחחת איתה בטלפון לא פחות משלוש פעמים ביום.

אני נזכרת במקרים כאובים של התרחקות מאנשים באסונם – שפורסמו בתקשורת, שהכרתי מקרוב או שמעתי עליהם מחברים ומכרים. למשל אותה חברה שבעלה הפך לצמח עקב תאונה שגרמה לפגיעה קשה בראשו

לעומת זאת, ידועים לי מקרים שממחישים בעוצמה את החשיבות הגדולה של תמיכת בני משפחה וחברים. זכורות לי עדויות של אנשים שהתמודדו עם חולי קשה ועם מצוקות איומות, כמעט איבדו את טעם החיים ושקעו במחשבות אובדניות. הם ניצלו והתאוששו בזכות גילויי אהבה ותמיכה של בני משפחה וחברים. "הם לא עזבו אותי לרגע", סיפרו.

אני נזכרת במה שסיפרה לי אם אשר בנה נפגע קשה בראשו בתאונת אופנוע בעת היותו שליח פיצה. במשך שלושה ימים היא ישבה במסדרון בית-החולים ולא העזה להיכנס למחלקת טיפול נמרץ ולראות את הבן הפגוע. חבריו הרבים שהגיעו לאיכילוב כדי להיות עם ההורים עזרו לה לאזור כוח. גם האקסית של הבן, חברתו לשעבר, הייתה בין המבקרים.

אותה אם זוכרת במיוחד את אנושיותו של מתמחה צעיר, ד"ר ג. אתם בסדר? אתם בסדר? כך הוא שאל אותה ואת בעלה. "איזה רוך ואמפתיה הוא שידר", אמרה לי. "הוא ממש נכנס לי ללב".

התחמקותם של אנשים מחבריהם דווקא בשעתם הקשה מוכרת במיוחד לרבים מחולי הסרטן. זאת "המחלה ההיא" או "מחלה קשה" אשר רבים מאתנו פוחדים לנקוב בשמה. אפילו עיתון "הארץ", מעוז הנאורות, נמנע מלקרוא לסרטן בשם המפורש המהלך אימים על אנשים רבים. וזאת למרות הידיעה המעודכנת, לפיה כיום יותר ממחצית מחולי הסרטן שורדים בזכות התקדמות הרפואה, חלקם אף מחלימים לחלוטין.

ויש מקרים הממחישים בעוצמה את חשיבות תמיכת המשפחה והחברים. אנשים שהתמודדו עם חולי קשה ומצוקות איומות, כמעט איבדו את טעם החיים ושקעו במחשבות אובדניות, אך ניצלו בזכות גילויי אהבה ותמיכה

אותה דמוניזציה חשוכה של הסרטן פוגעת קשות בחולים רבים. מגבירה מבוכה המקיפה אותם ומרחיקה מהם אנשים שלוקים בחרדות לא רציונליות, וביניהם גם משכילים ונאורים. הדמוניזציה הזאת גורמת ללא מעטים מהחולים להיכנס לארון ולהסתיר את מחלתם מידידים ומקורבים, לפעמים אפילו מבני המשפחה הגרעינית. ההסתתרות בארון נובעת כנראה גם מהרצון למנוע דאגות וחרדות, ולהישמר מרחמים.

בין המסתירים את מחלתם מאנשים הכי קרובים היה גם יוסי בנאי. עם היוודע מותו התקשר עיתונאי אל חברתו רבקה מיכאלי וביקש את תגובתה. "לא ידעתי בכלל שהוא חולה" ענתה מיכאלי, המומה.

*  *  *

עוד משהו על טקסי אבלות הנהוגים במקומותינו. קטע מתוך רשימה מאת יוסף חרמוני מקיבוץ איילת השחר הכלולה בקובץ הנודע "שיח לוחמים". זהו קובץ שיחות של לוחמים אנשי קיבוצים שיצא לאור כחצי שנה לאחר "ששת הימים". הוא כולל גם שירים, קטעי יומנים ורשימות. ביניהן גם הרשימה של יוסף חרמוני שכותרתה "רגעים של אמת":

"אנחנו מצליחים להשטיח ולרדד הרבה רגעי אמת ובלתי אמצעיות מבלי שנתכוון לכך. אולם כשמתקרב המוות וקוטף את קטיפו בתוכנו, אנו עושים זאת במתכוון.

…הפסנתר המנגן ברוך, השירים היפהפיים, האורות העוממים, הסולנית השרה משהו נוגה ותרבותי…כלום יש בהם כדי לגעת, ולו באפס קצה, בתהום החידלון והאימה?

נדמה לי כי האזכרות שלנו, יותר משהן התייחדות נחרצת, אמיתית, עם השכול, הן ניסיון להפכו למשהו תרבותי, מעודן ומסודר.

אותם פחדים קמאיים, ראשוניים, שהביאו את אבות אבותינו אל טקסי פרידה מהמתים, אותם פחדים ודחפים קיימים גם בנו. אלא שהטקסים איבדו את הכוח והאמת שבהם".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.