הגיע רגע חשבון הנפש של כולנו. תשעה חודשים של שכרון חושים עוברים על ממשלת הכישלון והחידלון, בעוד אנחנו קוברים את מתינו ומטפלים בפצועינו.

מדובר בפצועים פיזית ונפשית, באנשים הנאבקים על מקומות עבודתם, מאות אלפים עקורים מבתיהם, אלפי ילדים ובני נוער שאינם יודעים היכן יהיו וילמדו באחד בספטמבר. כל זאת בעת שראש הממשלה ממשיך לפעול למען עצמו ולמען בני ביתו. בעוד ממשלתו ממשיכה, באטימות בלתי מובנת ובלתי נסבלת, לקבל החלטות למען מגזרים סקטוריאליים צרים.

מעולם לא שילמו רבים כל כך על החלטות מוטעות של מעטים כל כך. חברי הממשלה יושבים בישיבות ממשלה ומחליטים על העברות של מאות מיליונים לטובת הציבור החרדי או הדתי לאומי. כל אחד פועל למען המגזר שלו, כשטובת כלל האזרחים אינה נשקלת בכלל. והוא, העומד בראש מנווט את ספינת השוטים אל הלא נודע.

מעולם לא שילמו רבים כל כך על החלטות מוטעות של מעטים כל כך. חברי הממשלה פועלים למען מגזריהם, כשטובת כלל האזרחים בכלל אינה נשקלת. והעומד בראש מנווט את ספינת השוטים אל הלא נודע

כשפנו עורכי דינו של בנימין נתניהו לבית המשפט בבקשה לדחות את גביית עדותו במשפט המתנהל, והבהירו כי יוכל להתפנות להיערכות לעדות רק במרץ 2025 – הבנו שהמלחמה לא תסתיים לפני כן. הבנו שלפנינו עוד חודשים ארוכים של מלחמה ללא תוחלת. הבנו שהילדים, הבעלים, האחים של כולנו – הם קורבן למולך. להישרדותו של המנהיג.

וכשאנחנו מנסים להבין ולנתח איך הגענו עד הלום, יהיו שיפנו אצבע מאשימה אל שומרי הסף. שומרי הסף הללו נחלשו והלכו, עד שהשבוע יכול היה העומד בראש הממשלה לומר במהלך ויכוח, עוד ויכוח, בנוגע למי רשאי להחליט בענייני דרך בחירת נציב שרות המדינה: "בדמוקרטיה, שומרי הסף הם הציבור". לא היועץ המשפטי לממשלה, לא ישות משפטית כלשהי.

ונזכרנו שרק לפני מספר ימים ועדה ממלכתית שבוחנת את נושא רכישת הצוללות, פרסמה מסקנות ביניים מחרידות בעוצמתן, והתגובות היו רופסות עד כדי בושה.

בכל מדינה אחרת, קביעה לפיה ראש הממשלה סיכן את ביטחון המדינה ואת יחסי החוץ שלה, הייתה מתקבלת בתגובה חד משמעית – סילוק, התפטרות או לפחות השעיה. ואצלנו? דממה.

במכתבי האזהרה שנשלחו נכתב:

"מהתמונה המצטיירת בפני הוועדה בשלב זה עולה, כי בנושאים הנחקרים חל שיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובמנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. זאת, תוך יצירת סיכון לביטחון המדינה ותוך פגיעה ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל".

ולא קמה צעקה גדולה.

בכל מדינה אחרת, קביעה לפיה ראש הממשלה סיכן את ביטחון המדינה ואת יחסי החוץ שלה, הייתה מתקבלת בתגובה חד משמעית – סילוק, התפטרות או לפחות השעיה. ואצלנו? דממה

ואז נזכרנו, שגם בפרשיות אחרות תחת שלטונו, כשמסקנות וועדות החקירה היו קשות – בפועל לא קרה שום דבר. לא בפרשת השריפה בכרמל ב-2010, שם נספו 44 בני אדם, ולא בפרשת מותם של 45 בני אדם בהר מירון, גברים וטף. שם וועדת החקירה כתבה במפורש:

"תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו. בתוך גופים ציבוריים, ברשויות שלטוניות ובקרב שליחי ציבור – נבחרים וממונים, שהציבור הפקיד בידיהם את שלומו ואת ביטחונו. מצאנו תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין בלבד, של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות ושל קיבעון מחשבתי בעניינים משמעותיים הנוגעים לבטיחות הציבור ולשמירה על חיי אדם.

תרבות רעה של היעדר משילות ושלטון החוק, ודפוס פעולה של דחיינות ושל הימנעות מקבלת החלטות. מציאות של התנהלות המושפעת לרעה מאינטרסים פוליטיים ומשיקולים זרים. תרבות רעה של 'ראש קטן', של מזעור האחריות ושל התחמקות ממנה.

תרבות רעה זו הובילה לאסון הנורא בהר מירון בל"ג בעומר התשפ"א. 'הכתובת הייתה על הקיר', ידועה לרבים במשך שנים רבות. את האסון הזה ניתן היה למנוע, וחובה הייתה למונעו" (מתוך דו"ח ועדת החקירה לאסון מירון).

במסגרת המסקנות האישיות בדוח אסון מירון, הוועדה הטילה על בנימין נתניהו, שכיהן כראש הממשלה בעת האסון, אחריות אישית. היא ציינה כי נתניהו ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, על הטיפול הלקוי באתר קבר הרשב"י ועל הסיכונים שטמונים בכך למבקרים במקום, וכי היה עליו לפעול לתיקון הדברים.

ואז נזכרנו, שגם בפרשיות אחרות תחת שלטונו, כשמסקנות וועדות החקירה היו קשות – בפועל לא קרה שום דבר. לא בפרשת השריפה בכרמל ב-2010, שם נספו 44 בני אדם, ולא בפרשת מותם של 45 בני אדם בהר מירון

הוועדה החליטה שלא להמליץ המלצה אופרטיבית בעניינו של נתניהו – היות שתפקיד ראש הממשלה הוא במהותו תפקיד נבחר, בעל מאפיינים ייחודיים.

בנוגע לטענתו כי לא ידע על הליקויים באתר קבר הרשב"י קבעה הוועדה כי "רה"מ ידע שאתר קבר הרשב"י מטופל במשך שנים טיפול לקוי, ושהליקויים עלולים ליצור סיכון להמוני המשתתפים בהילולה שנערכת במקום בל"ג בעומר. אין לקבל את טענת נתניהו לפיה "אם היו תופסים בדש מעילי ואומרים לי שעומד לקרות אסון נורא, הייתי מטפל".

החברה שלנו נמצאת על פיתחו של הר געש. על פי מסקנות וועדות החקירה הקודמות האנשים שמנהלים את המדינה כשלו והחידלון הוא אין סופי. והנה, כיום הם אלה שדורשים להחליט בעצמם מי יחקור את האסון הנורא שקרה כאן בשבעה באוקטובר, ואת שורת המחדלים שבאו בעקבותיו. והם יעשו כל מה שיוכלו כדי להימנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון.

אנחנו כאן כדי להיאבק ולהילחם על כך שכל האחראים לאסון הזה, למלחמה המתמשכת הזו, למאות החללים שנופלים בה, ייתן דין וחשבון. אם לא נצליח במשימתנו – הם ימשיכו לשחק בחיי כולנו. האחריות היא עלינו.

האחריות שלנו היא למשוך בדש מעילה של האישה המופלאה, האחת והיחידה שעדיין מחזיקה על כתפיה את מאזני הצדק, היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה.

אנחנו כאן כדי להיאבק על כך שכל האחראים לאסון הזה, למלחמה המתמשכת, למאות החללים שנופלים בה, ייתן דין וחשבון. אם לא נצליח במשימתנו – הם ימשיכו לשחק בחיי כולנו. האחריות עלינו

לאחר פרסום מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בנושא הצוללות, זה הרגע לזעוק – כל המבצרים כבר נפלו.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.