פגשתי גם מסוקים מאושרים

הגעת ההליקופטר עם החטופות לבית החולים איכילוב בתל אביב, 27 בנובמבר 2023 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
תומר נויברג/פלאש90
הגעת ההליקופטר עם החטופות לבית החולים איכילוב בתל אביב, 27 בנובמבר 2023

אתה צופה על תל אביב מהגובה. השעה היא בין ערביים לאחר השקיעה. שעה שהצרפתים קוראים לה בין כלב לזאב. באיילון ובנמיר אורות המכוניות מתפתלים כנחשים אדומים וצהובים בראש השנה הסיני.

המגדלים שלאורך הסטריפ מזדקרים ביופיים הלאס וגאסי. אורות החלונות במגדלי המשרדים דלוקים לכל גובהם ואלו של המגורים מנצנצים בחלקם; מראה מַנהׇטַני כזה, הדומה לזום-דאון של לוגו חברת הסרטים Miramax.

המגדלים לאורך הסטריפ באיילון ובנמיר מזדקרים ביופיים הלאס וגאסי. אורות החלונות במגדלי המשרדים דלוקים לכל גובהם ואלו של המגורים מנצנצים בחלקם; מראה מַנהׇטַני כזה

יתר העיר, ממערב, מתחילה להתעורר לקראת הערב, וקו הרקיע של הכרך בדמדומים כמִגזֶרֶת נייר יפה. הים מתחיל להתכהות ולעטות צבע Deep Sea Blue; ומעליו השמים מפיצים מעברי צבע שכבתיים בגווני כחול כהה, צהוב, אדום וכתום היוצרים את השעה הכחולה המקסימה; מעין הילה מסתורית העוטה על הקריה.

הרחש העמום העולה מהמרחב העירוני דומה לרחש הים בקונכייה. כל המכלול מרכיב תמונה אורבנית מרהיבה של לב עירוני פועם. מזכירה פתיח לקומדיה רומנטית המלווה בשיר ניו-יורק ניו-יורק.

ולפתע, מתוך הגלויה שובַת העין הזו -המשדרת עוצמת מטרופולין משגשג, תוסס ושוקק חיים – מבקיע קול  צורמני, זר. רעש חד גוני, מתכתי, חזרתי ומנסר, המפר את תואַם הצבעים והצלילים האופפים; רעש של להבים המסתובבים בעוצמה וחותכים את האוויר ברעד. זמזום חזק המפר את האיזון הסביבתי המושלם.

אתה מרים את עיניך ואכן רואה מסוק באוויר, המגיע בנתיב סיבובי מכיוון מזרח. או אז אתה מצודד מבט תגובתי מהיר לכיוון איכילוב כדי לראות אם מנחת בית החולים מואר. זוהי תנועת עיניים זריזה וחדה כשל שופט במשחק טניס נמרץ, כאילו כדי לוודא שאינך טועה ואולי כדי לברוח מהבשורה לעוד שנייה או שתיים.

וכן, אתה נוכח שהמנחת מואר. הכול ברור. הלב מצטמק והצינה מתפשטת בשכמות. בשלב זה כבר אין ספק: זהו מסוק ינשוף של חיל האוויר המפנה פצוע לבית החולים. ואז אתה ממשיך לעקוב אחר התקדמותו כמהֻפנׇט ובתקווה שאולי פעמיו מופנים למקום אחר. אבל לא, הוא מכוון למרכז הרפואי בתל אביב.

 אתה מרים את עיניך ואכן רואה מסוק באוויר, המגיע בנתיב סיבובי מכיוון מזרח. או אז אתה מצודד מבט תגובתי מהיר לכיוון איכילוב כדי לראות אם מנחת בית החולים מואר. זוהי תנועת עיניים זריזה וחדה

כך הוא טס באיטיות, ובהגיעו לקרבת מגדל אריסון, הוא מתחיל להנמיך טוס עד להיותו ניצב למבנה ואז מתחיל לרדת אט אט, כמעט באלגנטיות אנכית, עד לנחיתה על פלטת הבטון העגולה.

מייד לאחר עצירתו המוחלטת מתרוממת המעלית על פני המנחת ואנשי צוות נראים מבצעים פעולות מהירות ומדויקות כדי להביא את הפצוע למחלקת הטראומה הייעודית; כל דקה חשובה.

רוב האנשים נבלעים בתוך המעלית ואילו דמות אחת בודדת (הטייס?) נותרת למעלה וצועדת לפנים ולאחור בחוסר תכלית. אין מדוממים מנוע והרוטורים ממשיכים להסתובב, כשרעש האימים החדגוני ממשיך לנסר באוויר. המסוק ישאר עומד בגובה 187 מטר מעל לפני הים למשך 20 דקות.

מחזה זה חוזר על עצמו גם ברגע כתיבת שורות אלו.

וכך אתה מבין שעוד חייל צעיר נפצע קשה; עוד קורבן של חרבות ברזל; עוד "הודעה נמסרה למשפחתו"; עוד "בינוני", "קשה" או "אנוש"; עוד "הרופאים נלחמים על חייו"; עוד משפחה הכורעת תחת משא נפשי; עוד נעורים שהתנפצו; עוד תוכניות שנקטעו; עוד חיוניות שהתמזערה; עוד מעיין שהתגבר והפך (בינתיים) לאכזב; עוד אדם במלוא אונו שהיה למוגבל; עוד תפילות למען ישועתו; עוד הורים שיהיו לצדו יומם ולילה; עוד חרדה החורשת את נשמת המשפחה.

וכך אתה מבין שעוד חייל צעיר נפצע קשה; עוד קורבן חרבות ברזל; עוד "הודעה נמסרה למשפחתו"; עוד "בינוני", "קשה" או "אנוש"; "הרופאים נלחמים על חייו"; עוד משפחה כורעת תחת משא נפשי; נעורים שהתנפצו

ועוד תהליך טיפולי ושיקומי ארוך המתחיל עתה.

שעון הבריאות, התפקוד והחיוניות פסק מלכת, ושעון ההבראה, השיקום והתקווה החל לתקתק.

ואתה צופה אין אונים בתהליך התבניתי הזה ואתה נתקף בבכי פנימי. מנחת הבשורה הרעה לנגד עיניך. זהו רצף של תמונות עגומות החוזר על עצמו, למגינת לבך. וכך כל מסוק מעיד על מנת מציאות קודרת, על אף שבפועל הוא כציפור המבשרת טובות, כי פציעה היא המקרה הטוב, יחסית לאבדות שספגנו במלחמה ארורה זו.

וכשאתה מסכם לעצמך שאין מסוקים שמחים, אתה בכל זאת נזכר בהתרחשות זהה אך הפוכה במשמעותה: אחת בלילה, מסוק נוחת על מנחת איכילוב, אנשי צוות קופצים ממנו במיומנות ובתנועות זריזות, נשים יורדות מבטנו ומובלות למעלית שנבלעת חיש מהר בבניין בית החולים.

הרוטורים ממשיכים להסתובב, רעש הלהבים ממשיך להדהד בעוצמה. אבל במקרה זה השָאון הרועם נשמע כמוזיקה באזני רעייתי, מישל, שאף מצלמת סרט מן האירוע. לחלוחית שוטפת את עיניה, התרגשות פושה בגופה, והתקווה (לשחרור יתר החטופים) גואה.

אכן, היה זה כששתי חטופות מבוגרות (דיצה היימן ותמי מצגר?) שהוחזרו משבי חמאס ופונו במסוק לאיכילוב.

אותו תסריט, אותה תעבורה, אותה כוריאוגרפיה, אותם צלילים ואותה תאורה, אבל הפעם זה היה מראה מלבב ומרומם רוח; השמחה הולמת בחזה והשפתיים ממלמלות "כן ירבו, כן ירבו".

הרוטורים ממשיכים להסתובב, רעש הלהבים ממשיך להדהד בעוצמה. אבל במקרה זה השָאון הרועם נשמע כמוזיקה באזני רעייתי, מישל, שאף מצלמת סרט מן האירוע. לחלוחית שוטפת את עיניה, התרגשות פושה בגופה

וזאת לראיה ש"פגשנו" גם במסוקים מאושרים (על משקל סרטו של אלכסנדר פטרוביץ' "J'ai même rencontré des Tziganes heureux" – פגשתי גם צוענים מאושרים).

*  *  *

הרשימה נכתבה לפני מספר חודשים, אך לצערי היא עדיין רלוונטית, וסרטון המסוק מעל איכילוב צולם השבוע. כתשעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה אנחנו עדיין ברצועת עזה, ועדיין מוחזקים שם כ-120 חטופים וחטופות. הרלוונטיות בלטה במיוחד במבצע חילוצם בחיים של נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו, ומהמשך פציעתם הקשה של חיילים בקרבות ופינויים לבתי החולים לטיפול. וכיוון שכך התפילה לשחרור החטופים ולהבראת הפצועים נמשכת ותקפה.

וכדי למנוע אי הבנות: היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד של חיל האוויר עושה עבודת קודש (אמיתית) להצלת חיים תוך סיכון חיי לוחמיה. הטייסים והצוות הרפואי הם כמלאכים המחלצים נפגעים מהתופת העזתי ומעבירים אותם לסביבה מוגנת ומרפאה.

המתואר מעלה הוא התרשמות אישית ואִימְפְּרֶסְיוֹנִיסְטִית על המראות הנגלים לעיניי, ולא חלילה התייחסות ממעיטה לעבודה המדהימה שעושה יחידה 669. נהפוך הוא, אני מודע לכך שתודות לכוחות רפואה קדמיים ופצועים מוסקים – זמני הפינוי התקצרו ושיעור השורדים עלה לאחוז הגבוה ביותר שידעה מדינת ישראל בעתות מלחמה.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 910 מילים
סגירה