עבור המעריצים של בנימין נתניהו, כל ראיון איתו, כל סרטון מטעמו וכל הצהרה שלו לתקשורת הם סיבה למסיבה, הזדמנות נוספת להתבסם מעוד מופע של מנהיגותו הדגולה והחד-פעמית. אבל עבור כל אדם שמבחינתו נתניהו אינו שליח השם, הצפייה בו יכולה להיות חוויה נפשית קשה.

עבור כל אדם שלא הולך שבי אחר המציאות המקבילה שנתניהו מקפיד לטפח – מציאות שבה הוא לעולם לא אשם, מציאות שבה כל ההצלחות לעולם רשומות על שמו ואילו לכישלונות תמיד אחראים אחרים שכל מבוקשם להכשיל אותו – לשמוע את נתניהו מתראיין פירושו לחוות התקפה פראית על הנפש. פירושו להיחשף לבליץ מרוכז וברוטלי של שקרים, מניפולציות וגזלייטינג, בקצב אימתני שאין הדעת יכולה לעמוד בו.

לשמוע את נתניהו מתראיין פירושו לחוות התקפה פראית על הנפש. פירושו להיחשף לבליץ מרוכז וברוטלי של שקרים, מניפולציות וגזלייטינג, בקצב אימתני שאין הדעת יכולה לעמוד בו

דבריו מתוכננים להלום בצופה שקר אחר שקר, עיוות אחר עיוות, אמירה שערורייתית אחר אמירה שערורייתית, כאשר על כל אחד ואחד מאלה האדם צריך להזכיר לעצמו שמדובר במציאות בדויה.

מטרתם אינה לסלף את האמת ולבסס את השקר, אלא לגרום לצופה להרגיש כאילו משאית התנגשה בתפיסת המציאות שלו ודרסה אותה. מטרתם לערער אותו עד כדי כך שלא יהיה מסוגל עוד להחליט במה להאמין – או למי.

מתקפה כה פראית על הדעת מהירה יותר מהאפשרות של כל אדם סביר להעמיד מולה את העובדות הנחוצות כדי להפריך את הנאמר, גם אם כל אחד מהשקרים שקוף להחריד בפני עצמו. אם לפי האמירה המקובלת "השקר מספיק להקיף חצי-עולם לפני שהאמת מספיקה לקשור את שרוכיה", איזה סיכוי יש לאמת להשיג מטח כה מרוכז ומסחרר של שקרים?

כמובן שאין פירוש הדבר שהאמת צריכה להרים ידיים. נהפוך הוא: חובה להתעקש עליה. אחרי כל מופע תקשורתי מעין זה, על בודקי העובדות – תפקיד שלא קיים באכסניה היחידה בישראל שבה נתניהו לא מפחד להתראיין בעת הזו – להתגייס מיד לעבודתם ולחשוף את שקריו הבוטים בזה אחר זה.

ואולם, כל צופה המבקש להגן על נפשו בזמן הריאיון או בעקבותיו – בין אם בחר לשים נפשו בכפו ולצפות בו במלואו ובין אם נחשף לקטעים ממנו בתקשורת או ברשתות החברתיות – מוכרח לזכור שלא מדובר במופע רגיל של שאלות ותשובות.

כל ריאיון עם נתניהו, כמו כל התבטאות פומבית אחרת שלו, הוא חלק מקמפיין נצחי שמטרתו להמשיך להרעיל את האקלים הציבורי, להוסיף לזרוע את הכאוס המשרת אותו ולחתור תחת כל מהלך דמוקרטי, אזרחי או פוליטי, שמבקש לחייב אותו לתת את הדין על התנהלותו המופקרת והנפשעת לפני השבעה באוקטובר ובעקבותיו.

מטרתם אינה לסלף האמת וביסוס השקר, אלא לגרום לצופה להרגיש כאילו משאית התנגשה בתפיסת המציאות שלו ודרסה אותה. מטרתם לערער אותו עד כדי כך שלא יהיה מסוגל עוד להחליט במה להאמין – או למי

אך מעבר לכל אלה, מופעיו התקשורתיים הם חלק ממסע טרור תודעתי ששם לעצמו למטרה להמשיך לפרק בשיטתיות את עצם היכולת של הצופה להבחין בין אמת לכזב, לגרום לו להתייאש לגבי עצם האפשרות לדעת דבר מה בוודאות, וכפועל יוצא, להרים ידיים ולבחור באדישות אזרחית – אדישות אשר לעולם לא משרתת את הכוחות הדמוקרטיים; רק את אלה המבקשים לחתור תחתיהם.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.