אין ויכוח שכל שחרור של חטוף משמח את לבו של כל אזרח בישראל ושל כל בן אנוש רגיש ברחבי העולם. אולם, יש לזכור שהמדינה הצליחה לשחרר במבצעים צבאיים רק שבעה מתוך למעלה מ-250 שנחטפו בשבת השחורה.
יש לזכור גם שהשבעה הללו שוחררו תוך סיכון חייהם של החטופים והקרבת המשחררים הגיבורים שלהם. אל לנו לשכוח כי במבצעים כושלים או בטעויות טרגיות של כוחותינו נהרגו חטופים וחיילים רבים יותר מאלה ששוחררו.
יש לזכור שה-7 שוחררו תוך סיכון חייהם של החטופים והקרבת משחרריהם הגיבורים. אל לנו לשכוח כי במבצעים כושלים או בטעויות טרגיות של כוחותינו נהרגו חטופים וחיילים רבים יותר מאלה ששוחררו
בחירה במבצעים ראוותניים המסכנים חיים של עשרות חטופים שנותרו בשבי חמאס, נראית כהתמודדות עם המציאות המצערת באמצעות "הזרקת מורפיום" לאזרחים, הצמאים להצלחות שירפאו את השפלתם.
אין ספק שאלה שעדיין מוחזקים בידי חמאס ישלמו את המחיר – הן במיקום החזקתם, הן בספיגת נקמה ואולי אפילו ברצח חלק מהם. עד מתי נמשיך כך? עד מתי אלה שהופקרו בשבת השחורה ימשיכו להיות מופקרים בשבי אכזרי? בנימין נתניהו פועל כאילו הוא משחק ברולטה רוסית במקום לאמץ מדיניות שקולה ואחראית. הגיע הזמן לשינוי כיוון המאבק.
ההפגנות אינן עוזרות. הן פוגעות בעיקר במשפחות החטופים שכוחן הולך ומתמעט עד שבירה. אמנם בכל מדינה מתוקנת מחאה מוצדקת ונתמכת על ידי ציבור רחב, סופה להכריע את מקבלי ההחלטות. אך בישראל הדברים אינם כך.
בנימין נתניהו הוכיח את אדישותו להפגנות ולמחאות – אם במחאת האוהלים בקיץ 2011, במחאה נגד שינוי המשטר, במחאת משפחות החטופים ועוד. נראה שהוא מתייחס למחאות היצירתיות, כמו מצגים והופעות אמנים, כאל "פסטיבל". חסימת כבישים מזיקה בעיקר לתושבים, שרבים מהם תומכים במאבק.
די למצגים. די לפיזור כוחות. די לצעדות. די לאשליות. אלה שהפקירו את עוטף עזה ב-7 באוקטובר מסרבים לשמוע את הקולות הזועקים. הגבול כבר נחצה.
אמנם בכל מדינה מתוקנת מחאה מוצדקת ונתמכת על ידי ציבור רחב, סופה להכריע את מקבלי ההחלטות. אך בישראל הדברים אינם כך. נתניהו הוכיח את אדישותו להפגנות ולמחאות
על משפחות החטופים ותומכיהם להקים שני מאהלים – שכונות זמניות – סביב בית ראש הממשלה וסביב הכנסת ולהתבצר בהם עד לשחרור אחרון החטופים, חי או מת. כך עשה נועם שליט מול בית ראש הממשלה במאבקו לשחרור בנו.
מדובר כיום במשפחות של 120 חטופים ובתומכים רבים. כך גם ממליץ אהוד ברק, לשעבר ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל. אף משטרה, גם לא זו של איתמר בן גביר, לא תעז לפרקם.
רק זעם המוני נגד נתניהו ורעייתו שרה מול ביתם, כפי שקרה מול ארמונם של מנהיגים דיקטטוריים כמו זין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה או ויקטור ינוקוביץ באוקראינה, יביא לבריחתם ונטישתם את השלטון. יש להביא למיצוי הדין עם נתניהו ושאר חברי ממשלתו.
על כל חברי האופוזיציה להכריז ולהבטיח שעם שובם לשלטון, יגישו תביעת נגד כל חברי הממשלה הנושאים באחריות לאסון השבת השחורה ואף נגד כל חברי הקואליציה שתמכו בהם, בגין ''עבירות מטרה'' כפי שמצוין בסעיף 20 א' בחוק העונשין. חוק זה מאפשר להרשיע נאשמים אשר ראו את אפשרות התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאית, אף אם לא התכוונו לגרום לתוצאותיה.
המדינה עומדת במבחן קיומה. אי החזרת החטופים, בכל מחיר, כולל הפסקה טוטלית של המלחמה, נסיגה מעזה ושחרור, בצער רב, אפילו אסירים עם דם על הידיים, תיחשב כהפקרה שנייה. נתניהו חייב, בשמו ובשם ממשלתו, להכריז באופן ברור וכן על הסכמתו להצעת נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ללא הודעות מקבילות המטרפדות ומאותתות לחמאס לדחות את ההצעה.
אם חמאס וארגוני הטרור למיניהם יסרבו לקיום ההצעה, ישראל תזכה לאותה הבנה לה זכתה לאחר השבת שחורה, ולתמיכה של רוב אומות העולם החופשי בחזרה למלחמה נגד הטרוריסטים. ישראל תוכל אז להיכנס במלוא הכוח למלחמת אין ברירה בעוצמה ובצדק מוחלט.
על משפחות החטופים ותומכיהם להקים שני מאהלים – שכונות זמניות – סביב בית רה"מ וסביב הכנסת ולהתבצר בהם עד לשחרור אחרון החטופים, חי או מת. כך עשה נועם שליט מול בית רה"מ במאבקו לשחרור בנו
המשך הפקרת החטופים, ללא פתרון מדיני, מהווה צלקת חברתית אשר לעולם לא תגליד. למלחמה אפשר לשוב, את חיי החטופים אי אפשר יהיה להשיב.
דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם