מצב המפונים מתדרדר מיום ליום

מפונים מבארי במלון בים המלח. 20 באוקטובר 2023 (צילום: Yossi Zamir/Flash90)
Yossi Zamir/Flash90
מפונים מבארי במלון בים המלח. 20 באוקטובר 2023

עם תחילת המלחמה, כשלירושלים החלו להגיע מפונים מהדרום ובהמשך עם פתיחת קו העימות גם מצפון, הגעתי לאחד המלונות ששוכנו בהם המפונים במטרה להתנדב.

כבר בכניסה למלון ראיתי שהמצב במלון נורא. אי אפשר להגיד שלא צפיתי מראש את מצבם הנפשי הקשה של המפונים ואת המחסור בכוח האדם בקרב העובדים הסוציאלים, ובכל זאת קשה היה להתעלם מהתוהו ובוהו שנוצר בניסיון להושיט עזרה למפונים.

כבר בכניסה למלון ראיתי שהמצב במלון נורא. צפיתי מראש את מצבם הנפשי הקשה של המפונים ואת המחסור בכוח האדם בקרב העובדים הסוציאלים, ובכל זאת קשה היה להתעלם מהתוהו ובוהו שנוצר

מאות מתנדבים מארגונים שונים, נציגי העירייה, נציגי משרד הבריאות, עובדי המלון, פסיכולוגים, מדריכים שהגיעו יחד עם המפונים – התרוצצו בין המפונים, שכללו כמות לא מבוטלת של ילדים ואנשים מבוגרים, תוך כדי שהם עונים לשיחות נכנסות ולשאלות שהופנו אליהם על ידי האנשים תחת חסותם.

גם חלוקת העבודה בין המתנדבים לבין הנציגים של הרשויות השונות הייתה חסרת כל תועלת ממשית. אף אחד מהמתנדבים לא ידע על מה אחראיים האחרים שעובדים יחד איתו ובמקביל אליו, העובדים הסוציאלים לא ידעו את מספר המפונים אשר תחת חסותם, והפסיכולוגים עסקו ברכישת וחלוקת התרופות למפונים המבוגרים כי לא נמצא מי שיעשה את זה במקומם.

בתוך כל הבלגן הזה לא נמצא כמעט מי שיתעניין בצרכים של המפונים. מצד אחד כל הזמן מספקים משלוחי ענק של תרומות, ומצד שני לאנשים חסרים פריטי חובה כמו חוט ומחט לתיקון חור בבגד.

התרומות מחולקות בצורה קבוצתית, ללא התחשבות בפרטיות המקבל, גם כשמדובר בהיגיינה אישית כמו חיתולי לילה למבוגרים. בבית המלון מצויים נציגים של כל משרדי הממשלה ורופא תורן, אבל אף אחד לא הסביר למפונים למי לפנות עם איזו בעיה.

כמעט מיד הבנתי שאני צריכה עוד אנשים שיתנדבו ביחד איתי.

התרומות חולקו קבוצתית, ללא התחשבות בפרטיות המקבל, גם כשמדובר בהיגיינה אישית כחיתולי לילה למבוגרים. במלון נכחו נציגי משרדי הממשלה ורופא תורן, אך איש לא הסביר למפונים למי לפנות באיזו בעיה

בנוסף היה ברור שאת הצרכים של המפונים אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות:

בקבוצה הראשונה היו הפליטים שהזדקקו לאוזן קשבת למה שעבר עליהם בפינוי ובמלחמה. לא טיפול או עצות, אלא פשוט מי שיאזין להם כשהם מספרים על החברים שלא חזרו, על מטחים של נשק אוטומטי על החלון, מי שיביט איתם בתמונות של חיית המחמד שנעלמה ועוד.

הקבוצה השנייה בקרב המפונים היו אלה שנזקקו לדברים מתוך חוסר ההתמצאות המוחלט שלהם בסיטואציה אליה נקלעו. חוסר ההבנה לאן לפנות לסיוע השאיר אותם במצב של חוסר אונים מוחלט. גם אלו מבין המפונים שלא הזדקקו לעזרה פיזית כדי להתנייד – חששו לצאת מהמלון ולא ידעו למי לפנות לעזרה.

ביום השני לשהותי במלון ניגשו אלי זוג מבוגרים. היה ברור כבר מהרגע הראשון שהמעמד מביך אותם. האישה הסבירה שהגבר עבר ניתוח ושהתפרים שלו לא נראים טוב.

באותו הזמן בלובי המלון נכחו עובדים סוציאליים, מדריכה ורופא תורן. הזוג לא הכיר את העובדים הסוציאלים והתבייש לפנות אליהם, למדריכה לא היה רגע פנוי, והם לא ידעו אם אפשר לפנות לרופא התורן אם אינו מקופת החולים שלהם – ולכן פשוט לא פנו.

מצב התפרים היה באמת רע כי במשך יומיים מהופעת הבעיה הזוג לא פנה לעזרה. למזלנו, בשונה ממקרים אחרים עליהם שמעתי בחודשים מאז הסיפור הזה, זה נגמר רק במיון ואשפוז קצר.

היו הפליטים שהזדקקו לאוזן קשבת למה שעברו בפינוי ובמלחמה. לא טיפול או עצות, אלא מי שיאזין לסיפורים על החברים שלא חזרו ועל מטחי נשק אוטומטי בחלון, ויביט איתם בתמונות חיית המחמד שנעלמה

דוגמה נוספת לחוסר היכולת של המערכת לדאוג למפונים היו זוג מבוגרים בעשור התשיעי לחייהם. האישה נעזרה בהליכון והגבר אחרי שבץ, היה משותק בחצי הגוף הימני. בלי עזרה לא הייתה להם דרך להגיע לחדר האוכל.

מסיבה לא ברורה המטפלת שלהם הפסיקה להגיע וכל הניסיונות שלנו לערב את הרווחה נפלו על אוזניים ערלות. עד היום אני לא יודעת למה לא דאגו לשלוח להם אוכל לחדר, אבל התוצאה הייתה שבימים שלא היו לנו מתנדבים, הם פשוט לא אכלו.

הסיפורים הכי קשים היו במצבים בהם נעשו טעויות שיבוץ. לדוגמא, קבוצה לא גדולה של מבוגרים שמצאו את עצמם במלון מלא במשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, או להפך.

לעיתים קרובות מדי, "משובצי הטעות" המוזכרים למעלה מצאו את עצמם ללא תמיכה סדירה. היו ניסיונות רבים מצדי להעלות את העניין למודעות העובדים הציבוריים במלון, אבל לרוב היחס היה תמה וספק מאמין למה שאמרתי ודבר לא נעשה.

באפריל, ליווינו את השדרותים האחרונים שלנו חזרה הביתה. בחצי שנת הפינוי, מצבם הפיזי והנפשי הדרדר עד כדי כך, שששת החודשים נראו עליהם כמו שש שנים. מבוגרים שעד הפינוי גרו וטיפלו בעצמם, נאלצו עכשיו לעבור להתגורר בבית אבות.

אותם מפונים מהצפון שנותרו עדיין בבתי המלון מסיבות שונות גם לא יעזבו בקרוב, הם יישארו אתנו עד שתגיע לסיום המערכה בחזית הצפון. המצב שלהם, הפיזי והנפשי, מתדרדר מיום ליום. נכון להיום כולם מדוכאים ומיואשים. אנשים אלו זקוקים בדחיפות לעבודה ולקהילות התנדבותיות. לא רק בשביל הכסף אלא בעיקר כדי למלא את היום יום במשמעות כלשהי.

מפונים מהצפון שנותרו עדיין בבתי המלון מסיבות שונות גם לא יעזבו בקרוב, הם יישארו אתנו עד שתגיע לסיום המערכה בחזית הצפון. המצב שלהם, הפיזי והנפשי, מתדרדר מיום ליום. נכון להיום כולם מדוכאים ומיואשים

ככל שהזמן עובר והמלחמה נמשכת, ההתלהבות להתנדב ולעזור יורדת. הרבה פחות אנשים מתנדבים ותורמים, אבל הקשיים שאיתם התמודדו המפונים בתחילת המלחמה לא הלכו לשום מקום ועליהם נוספו קשיים נוספים. כיום האנשים האלו זקוקים להרבה יותר עזרה, ואני מאמינה שיש בישראל מספיק אנשים שישמחו לתרום מזמנם מכספם כדי לעזור לאנשים שאיבדו כל כך הרבה בבת אחת.

גולדה קוקויביצקי היא המייסדת של עמותת "ביניכם וביניהם", העוסקת בסיוע למפונים מאזורי הגבול ששוכנו בירושלים. עלתה ממוסקבה בשנת 2014. למדה פסיכולוגיה וסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 825 מילים
סגירה