"הצביעות של האג", שאגה הכותרת באחד היומונים הנפוצים בישראל. "חרפת האג", רעשה הכותרת בעיתון מתחרה.
התגובה הציבורית הבולטת ביותר בישראל להודעת התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כרים קאן – לפיה הוא מבקש להוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט באשמת פשעים נגד האנושות – הייתה זעם. הבקשה המקבילה של קאן לעצור את שלושת מנהיגי חמאס לא השקיטה את הכעס.
נתניהו, כצפוי, האשים את קאן בהזנת "אש האנטישמיות", אבל גם מומחים משפטיים מישראל, שיש להם ביקורת עמוקה על ראש הממשלה, הוטרדו מכך שקאן הציב לכאורה את מנהיגי ישראל ומנהיגי חמאס בקטגוריה אחת. "אסור שייווצר דמיון בהתייחסות המשפטית כלפי התוקף (חמאס) וכלפי המתגונן (ישראל)", כתב אחד מהם.
אני ישראלי מספיק כדי לחלוק במידת מה את הכעס האוטומטי הזה. אכן נראה שהעולם משקיע תשומת לב מוגזמת במעשיה של ישראל ושוכח איזה צד ביצע את הטבח
אני ישראלי מספיק כדי לחלוק במידת מה את הכעס האוטומטי הזה. אכן נראה שהעולם משקיע תשומת לב מוגזמת במעשיה של ישראל ושוכח איזה צד ביצע את זוועות 7 באוקטובר והצית את המלחמה הזאת.
אבל זעם הוא כלי גרוע כדי לשפוט אם יש לקאן בסיס לתיק נגד נתניהו וגלנט. בעיניי, המפתח לתשובה על השאלה הזאת נמצא בשם תיאודור מירון.
לפני שהגיש את בקשתו, קאן הגיש את הראיות שלו לוועדת מומחים מובילים לדיני מלחמה. הם הסכימו פה אחד כי יש "יסוד סביר להאמין שהחשודים שהוא מזהה ביצעו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בתחום השיפוט של בית המשפט הפלילי הבינלאומי". תיאודור מירון – ניצול שואה, משפטן ודיפלומט ישראלי לשעבר בן 94 – הוא הבולט ביותר מבין אותם מומחים.
איכשהו הוא שרד את השואה בגטאות ובמחנות העבודה הנאציים. רוב משפחתו לא שרדה. זמן קצר לאחר המלחמה, בגיל 15, הוא הצליח להגר לחיפה בפלשתינה של אז, שנשלטה על ידי הבריטים
נתקלתי לראשונה בשם של מירון בארכיון המדינה לפני יותר מ־20 שנה במהלך עבודת המחקר לספרי "האימפריה המקרית", שעוסק בהיסטוריה של ההתנחלויות בשטחים הכבושים. חתימתו הופיעה בתחתית עמוד של מסמך מסווג מלשכתו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול. בראש העמוד צוין "סודי ביותר". מה שנכתב שם דחף אותי ללמוד עליו יותר.
מירון נולד ב־1930 כבן למה שתיאר כ"משפחה יהודית ממעמד הביניים" בקאליש, פולין. ה"ילדות השמחה אך למרבה הצער קצרה" שלו הסתיימה בגיל תשע עם פלישת הגרמנים. איכשהו הוא שרד את השואה בגטאות ובמחנות העבודה הנאציים. רוב משפחתו לא שרדה. זמן קצר לאחר המלחמה, בגיל 15, הוא הצליח להגר לחיפה בפלשתינה של אז, שנשלטה על ידי הבריטים.
במשך שש שנים הדבר היחיד שלמד היה סבל. שנות ההשכלה האבודות "עוררו בי רעב גדול ללמוד", הוא אמר מאוחר יותר. הוא השלים את בית הספר התיכון בשפה חדשה, ואז תואר במשפטים באוניברסיטה העברית, ומאוחר יותר דוקטורט באוניברסיטת הרווארד ופוסט־דוקטורט במשפט בינלאומי בקיימברידג'.
ב־1957, בלי משרה אקדמית באופק, הוא נענה להצעה מצד משרד החוץ הישראלי. מייד לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967 הוא מונה ליועץ המשפטי של המשרד – למעשה, הסמכות העליונה בממשלת ישראל למשפט בינלאומי – כילד פלא בן 37.
כתיבתו המשפטית תוארה ככזו ש"סייעה לבנות את היסודות המשפטיים של בתי דין פליליים בינלאומיים" – החל בזה שהוקם על ידי האו"ם ב־1993 כדי לדון בפשעים שבוצעו במלחמות שלאחר התפרקות יוגוסלביה
כעבור עשור ותקופת כהונה כשגריר הוא שב לאקדמיה. כמו אצל חוקרים ישראלים רבים, פירוש הדבר היה לעבור לחו"ל – במקרה של מירון לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק. כתיבתו המשפטית תוארה ככזו ש"סייעה לבנות את היסודות המשפטיים של בתי דין פליליים בינלאומיים" – החל בזה שהוקם על ידי האו"ם ב־1993 כדי לדון בפשעים שבוצעו במלחמות שלאחר התפרקות יוגוסלביה.
מירון, שכבר היה אז אזרח ארה"ב, מונה לשמש כשופט באותו בית דין ב־2001. במשך כמה שנים הוא שירת כנשיא שלו ובבית הדין לערעורים. בריאיון שנערך איתו הוא אמר כי התפקיד שלו "קורע לב" ו"מטריד": מי שהיה פעם ילד במחנות הנאציים כיהן כעת בראש בית דין הפוסק בפשעי מלחמה, לרבות רצח עם. הוא התגאה במיוחד בפסיקה ש"הגדירה אונס ועבדות מינית כפשעים נגד האנושות".
בשנות ה־90 לחייו מירון הוא שוב מרצה למשפטים, הפעם באוניברסיטת אוקספורד, וכן משמש כיועץ לקאן, התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי, בתיק נגד מנהיגי ישראל וחמאס.
בקשתו של קאן להוצאת צווים איננה הרשעה. מירון ומומחים אחרים אישרו כי הראיות והחוק מספקים בסיס לשפוט את נתניהו ואת גלנט, וכמוהם את מנהיגי חמאס יחיא סנוואר, מוחמד דף ואסמאעיל הנייה.
מירון ועמיתיו גם הדגישו שלאישומים "אין כל קשר לסיבות לעימות". כלומר: ישראל אולי נלחמת מלחמת הגנה מוצדקת, אבל ישראלים מסוימים – ובהם ראש הממשלה – אולי ביצעו פשעים בדרך שבה ניהלו את המלחמה
הדוח שחיברו המומחים דחה את טענותיה של ישראל כי בית הדין הפלילי הבינלאומי לא מוסמך לדון בתביעה. "פלסטין, לרבות עזה, היא מדינה מבחינת חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי", הם כתבו. בשונה מישראל, פלסטין קיבלה את סמכותו השיפוטית של בית הדין. לפיכך בית הדין יכול לשפוט פעולות המתבצעות בעזה וכאלה המבוצעות על ידי פלסטינים בשטח ישראל, נכתב בדוח.
במאמר דעה משותף בפייננשל טיימס, מירון ועמיתיו גם הדגישו שלאישומים "אין כל קשר לסיבות לעימות". כלומר: ישראל אולי נלחמת מלחמת הגנה מוצדקת, אבל ישראלים מסוימים – ובהם ראש הממשלה – אולי ביצעו פשעים בדרך שבה ניהלו את המלחמה הזאת.
האישומים המוצעים נגד סנוואר, דף והנייה כוללים את הפשע נגד האנושות של השמדה שבוצע בהרג האזרחים במתקפת 7 באוקטובר על ישראל ואת פשעי המלחמה של לקיחת בני ערובה ואונס.
האישום המרכזי נגד נתניהו וגלנט הוא שהם היו מעורבים ב"תוכנית משותפת להשתמש בהרעבה ובמעשי אלימות אחרים נגד האוכלוסייה האזרחית העזתית" כדי לחסל את חמאס, לשחרר את החטופים הישראלים ולהעניש את האוכלוסייה העזתית. במילים אחרות, עיכוב הסיוע ההומניטרי לא היה תקלה, אלא אמצעי מכוון לכאורה לניהול המלחמה.
דומה שאין על פני כדור הארץ אדם המוסמך יותר ממירון לשפוט אם יש לקאן בסיס מוצק לתיק. הרי זה מגוחך לרמוז שמירון רודף את ישראל. לטעון שהוא אנטישמי זה כבר מתועב
קאן מונה את סוגי הראיות שליקט: ראיונות עם ניצולים, צילומי וידיאו, תמונות לוויין ועוד. הוא לא פרסם את הראיות עצמן. לעת עתה, נותר לנו לסמוך על דעתם האחידה של המומחים. דומה שאין על פני כדור הארץ אדם המוסמך יותר ממירון לשפוט אם יש לקאן בסיס מוצק לתיק. הרי זה מגוחך לרמוז שמירון רודף את ישראל. לטעון שהוא אנטישמי זה כבר מתועב.
לא מדובר בפסק דין. יש סיבה טובה להתייחס לאישומים ברצינות. למעשה, ישראל ככל הנראה לא הייתה במצב הזה אם ממשלתה הייתה מתייחסת ברצינות לדבריו של תיאודור מירון כבר לפני זמן רב – בספטמבר 1967, כשהוא כתב את התזכיר שמצאתי בארכיון.
![ביקור ראש הממשלה לוי אשכול בבסיס צה"ל בגדה המערבית. בצילום, ראש הממשלה לוי אשכול משוחח עם סגן אלוף שלמה להט ואלוף חיים בר לב. 20 בספטמבר 1967 (צילום: אילן ברונר/לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/07/D685-095-1.jpg "ביקור ראש הממשלה לוי אשכול בבסיס צה"ל בגדה המערבית. בצילום, ראש הממשלה לוי אשכול משוחח עם סגן אלוף שלמה להט ואלוף חיים בר לב. 20 בספטמבר 1967 (צילום: אילן ברונר/לע"מ)")
ראש הממשלה אשכול חכך אז בדעתו אם ישראל צריכה להקים התנחלויות בשטח שכבשה במלחמה הלא צפויה שפרצה שלושה חודשים קודם לכן. אשכול נטה להקים מחדש את כפר עציון, קיבוץ שנפל בידי הכוחות הערביים ב־1948. היישוב היה ממוקם בין חברון לבית לחם בגדה המערבית, שנשלטה מאז על ידי ירדן. אשכול גם היה מעוניין בהתיישבות ברמת הגולן, שטח סורי שנכבש זה עתה.
אולם, בישיבת הממשלה שר המשפטים הזהיר כי יישוב אזרחים בשטח "מוחזק" – המונח הממשלתי לאדמה כבושה – יפר את החוק הבינלאומי. ראש לשכתו של אשכול ביקש מהיועץ המשפטי של משרד החוץ לחוות את דעתו.
האמנה מ־1949 בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, הוא הסביר, אוסרת על כוח כובש להעביר חלק מאוכלוסייתו אל שטח כבוש. האיסור, הוא כתב, "נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת"
תגובתו של מירון הייתה חד־משמעית: "מסקנתי היא שהתיישבות אזרחית בשטחים המוחזקים סותרת הוראות מפורשות של אמנת ז'נבה מס' 4". האמנה מ־1949 בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, הוא הסביר, אוסרת על כוח כובש להעביר חלק מאוכלוסייתו אל שטח כבוש. האיסור, הוא כתב, "נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת".
תשעה ימים לאחר מכן קבוצת צעירים ישראלים התיישבה על אדמת כפר עציון, בתמיכת הממשלה. בתחילה ההתיישבות זוהתה בפומבי כמאחז צבאי. כפי שציין מירון עצמו, החוק התיר לבנות בסיסים צבאיים זמניים בשטח כבוש. אבל זו הייתה תחבולה והיא נחשפה במהרה כאשר האופי האזרחי של ההתנחלויות החדשות החל להתגלות.
או אז הממשלה מיהרה להיתלות בטיעון של שני משפטנים ישראלים – יהודה בלום ומאיר שמגר. השניים טענו כי אמנת ז'נבה הרביעית אינה חלה על הגדה המערבית. משום שהריבונות הירדנית בגדה לא זכתה כמעט לשום הכרה בינלאומית – כך על פי הטיעון – הרי שלא מדובר בשטח כבוש.
כפי שמירון עצמו כתב ב־2017, 50 שנים אחרי התזכיר המקורי שלו, התיאוריה הזאת אינה מחזיקה מים. האמנה לא נועדה להגן על מדינות ועל טענות לריבונות, אלא על אנשים החיים תחת כיבוש מפני מעשיו של הכוח הכובש.
דבר זה מעלה את השאלה: מה היה קורה אילו ממשלת אשכול הייתה חורקת שיניים ב־1967 ומקבלת את דעתו של עורך הדין שלה?
ההתנחלויות אינן המכשול היחיד להסכם שלום, אבל הן מכשול מרכזי. יתרה מזאת, חלק מההתנחלויות – הקהילות האידיאולוגיות – מהוות חממה לימין הישראלי הקיצוני, שמתנגד מכול וכול לוויתור על אדמות
קודם כול, לא היו התנחלויות בשטחים הכבושים. כל רשת היישובים הישראליים הגדולים, הקהילות הסגורות הקטנות יותר והמאחזים הזעירים – לא הייתה קיימת. הצבא הישראלי לא היה צריך לאבטח את הקהילות הללו וישראל לא הייתה משקיעה משאבים אדירים בקשירת עצמה לשטח כבוש.
אנחנו לא יכולים לדעת אם זה היה מביא למדינה פלסטינית או לצורה אחרת של שלום. ההתנחלויות אינן המכשול היחיד להסכם שלום, אבל הן מכשול מרכזי. יתרה מזאת, חלק מההתנחלויות – הקהילות האידיאולוגיות – מהוות חממה לימין הישראלי הקיצוני, שמתנגד מכול וכול לוויתור על אדמות.
שתי המפלגות הקיצוניות ביותר בממשלת נתניהו מונהגות על ידי מתנחלים ומחשיבות את ההתנחלויות לליבת ציבור הבוחרים שלהן. בלי ההתנחלויות היה לישראל סיכוי טוב יותר להימנע מהמצב הנוכחי.
קבלת דעתו של מירון באותם ימים הייתה יכולה גם לבסס יחס שונה כלפי החוק הבינלאומי בקרב הפוליטיקאים וראשי הצבא הישראלים. כלומר, עמדה של ציות קפדני. גישה כזאת אולי הייתה מובילה את נתניהו ואת גלנט לנהל את המלחמה הנוכחית בצורה אחרת ולהימנע מהמעשים שמייחס להם לכאורה התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי.
ייתכן שהכישלון להביא מזון לעזתים הוא תוצאה של כמה גורמים: מהומת הקרבות, טעויות של המצרים, פעולות של חמאס, ירי שגוי של חיילי צה"ל לעבר עובדי סיוע ואוזלת היד של ממשלת ישראל
אולם, מילת המפתח היא "לכאורה". מרכיב קריטי של הפשעים שקאן מייחס להם הוא שהם בוצעו במתכוון – שהרעב וגורמים אחרים למותם של אזרחים היו מדיניות.
ייתכן שמנהיגיה של ישראל מנעו במתכוון את הגעתם של מזון וצרכים בסיסיים אחרים לאנשים בעזה ושהסיוע נחסם כאמצעי להפעלת לחץ על חמאס לשחרר חטופים או אפילו לוותר על השליטה בעזה. חמאס השתמש באזרחים עזתים כמגנים אנושיים; אולי נתניהו ניסה להשתמש בסבל שלהם ככלי נגד חמאס.
ייתכן גם שהכישלון להביא מזון לעזתים הוא תוצאה של כמה גורמים: מהומת הקרבות, טעויות של המצרים, פעולות של חמאס, ירי שגוי של חיילי צה"ל לעבר עובדי סיוע, כשם שירו לעיתים בשוגג על ישראלים אחרים, ואוזלת היד של ממשלת ישראל – המשך של חוסר הכשירות שהותיר את ישראל לא מוכנה ב־7 באוקטובר.
דומה שרבים מדי בעולם כבר בטוחים אילו מבין האפשרויות הללו נכונות, בעיקר על סמך הנחות מוקדמות או שטף דיווחי התקשורת. אולם אם קאן יצליח אי פעם להביא את נתניהו ואת גלנט למשפט, הוא יצטרך לבסס כוונה באמצעות ראיות מוצקות.
אחת הנקודות המפורשות בהצהרה של קאן היא שהוא היה מקבל את עמדתה של ישראל אילו הייתה מבצעת חקירה "עצמאית וחסרת פניות" משל עצמה בנוגע לפשעים לכאורה
ישנו לקח נוסף שלמדתי ממציאת התזכיר של מירון מ־1967: הראיה הטובה ביותר לכוונת הממשלה נמצאת פעמים רבות במסמכים ונותרת סודית במשך עשרות שנים. זה נכון אף יותר לגבי החלטות במלחמה, וזו עוד סיבה לכך שישראל עצמה צריכה לחקור את מה שקרה בעזה.
אין זה סביר שלבית הדין הפלילי הבינלאומי תהיה גישה למסמכים ישראליים מסווגים. מנגד, ועדה ממלכתית ישראלית שתחקור את ניהול המלחמה כולו – מכשל המודיעין הרה האסון של 7 באוקטובר ואילך – תוכל לדרוש גישה כזאת, ולזמן בכירים בדרג המדיני והצבאי להעיד.
אחת הנקודות המפורשות בהצהרה של קאן היא שהוא היה מקבל את עמדתה של ישראל אילו הייתה מבצעת חקירה "עצמאית וחסרת פניות" משל עצמה בנוגע לפשעים לכאורה. זהו עקרון ה"משלימוּת": הסמכות השיפוטית של בית הדין חלה רק כאשר מערכות המשפט הלאומיות אינן פועלות.
ועדת חקירה היא לא הליך פלילי. אבל אם ישראל הייתה חוקרת את עצמה, הייתה לקאן סיבה טובה להשעות או להפסיק את חקירתו שלו. אולם, בישראל מובן מאליו שממשלת נתניהו לא תמנה ועדת חקירה שתיהנה מהעצמאות הדרושה ומסמכות רחבה. דבר זה יקרה רק אם המשבר הפוליטי העז במדינה יוביל לנפילת הממשלה ולבחירות חדשות.
התיק הפוטנציאלי של בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא עוד סיבה לסיים את שלטונו של נתניהו ולחקור את כל היבטי המלחמה
נתניהו ירצה לנצל את הכעס הציבורי נגד בקשתו של קאן לצווי מעצר כדי להשיב לעצמו חלק מהתמיכה שאיבד. אולם התגובה הרציונלית היא הפוכה: התיק הפוטנציאלי של בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא עוד סיבה לסיים את שלטונו של נתניהו ולחקור את כל היבטי המלחמה.
בניסוח אחר: ב־1967, בתחילת הכיבוש, ממשלה ישראלית התעלמה מאזהרותיו של יועץ צעיר מאוד לענייני החוק הבינלאומי. כיום, ישראל צריכה להישמע לאזהרה חדשה של בר־סמכא מבוגר מאוד בדיני מלחמה – אותו אדם עצמו.
גרשום גורנברג הוא עיתונאי והיסטוריון ישראלי. ספרו האחרון הוא "War of Shadows".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם