אינטלקטואל ליברלי אחד, דוקטור למשפטים, קידם בימים סוערים רעיון שנדחה על יד רבים: הענקת זכויות לאומיות למיעוט, שהיה מצוי במתח עם קבוצת הרוב, בתוך חברה מחודשת בה ישרור שוויון מוחלט בין יהודים לערבים.

כשניסה לארגן כנס גדול בנושא, התקוממו עליו גורמים שמרניים יהודיים. הרעיון היה מנוגד, בין היתר, לתפיסת הביטחון שלהם.

הם ניסו להשתיק אותו  והחלו במסע הכפשה פומבי בתקשורת. השמרנים פנו לרשויות בכדי למנוע את הכנס. המשטרה נענתה ואסרה על קיום אסיפת תמיכה מקדימה. הגם שלבסוף השלטון טען שאינו נוקט עמדה כלפי הכנס, תחת הלחץ, הד"ר למשפטים החליט שלא לקיים את הכנס במקום המתוכנן.

כשהאינטלקטואל הליברלי ניסה לארגן כנס גדול בנושא זכויות לאומיות למיעוט, התקוממו עליו גורמים שמרניים יהודיים. הרעיון היה מנוגד, בין היתר, לתפיסת הביטחון שלהם. הם ניסו להשתיקו

לאינטלקטואל הליברלי קראו ד"ר תיאודור הרצל. המיעוט שחתר לזכות ההגדרה העצמית היה העם היהודי. הכנס היה הקונגרס הציוני הראשון. השמרנים היו בני הקהילה היהודית של מינכן שלחצו שלא לקיים את הכנס.

הרצל התעקש ללכת עם האמת שלו. הוא איתר אתר חלופי למפגש, וב-1897 הקונגרס הציוני הראשון נפגש בבזל. שם כידוע, הוא הקים את מדינת היהודים.

אילו המתנגדים – שייצגו את עמדת הרוב בקרב יהודי אירופה של סוף המאה ה-19 – היו מצליחים להשתיק את הרצל, אולי לא היינו חוזים כלל בתקומתו של העם היהודי בארצו.

הלקח ברור: רעיונות מיעוט, אפילו הם מטריפים את הרוב, הם כלי חיוני בהתפתחותה של כל חברה.

בהקשר היהודי, עמדת המיעוט הציונית שהוזנקה בבזל אפשרה למאות אלפי יהודים להגר מאירופה לארץ ישראל בעשרות השנים לאחר לאחר מכן, ובכך להציל את עצמם ואת צאצאיהם מן הטבח ההמוני של השואה.

ההגירות הללו היו הבסיס להקמתה של מדינת ישראל, להתחדשותו של העם היהודי ולהתאוששותו בעשורים של אחרי השואה.

לאינטלקטואל הליברלי קראו ד"ר תיאודור הרצל. המיעוט שחתר לזכות ההגדרה העצמית היה העם היהודי. הכנס היה הקונגרס הציוני הראשון. השמרנים היו בני הקהילה היהודית של מינכן שלחצו לא לקיים את הכנס

אילו עמדה לרשות מתנגדי הציונות יכולת השתקת המיעוט באמצעות כלי הכפייה של המדינה, יתכן שהקונגרס הציוני הראשון לא היה יוצא כלל לדרך, והסאגה היהודית במאה ה-20 הייתה מסתיימת באופן טרגי.

חלק מרכזי מהעוצמה הישראלית עוד מימי הקמתה הוא היכולת לנהל דיון תוסס  ולהכיל עמדות שונות. רעיונות שהיו במיעוט בראשית ימי המדינה, כמו העמדה של מפלגת החירות הימנית (14 מנדטים בכנסת הראשונה מול 71 מנדטים של מפלגות שמאל ומרכז), נעו לקדמת הבמה עשורים לאחר מכן וטענו את הסיפור הישראלי באנרגיות חדשות.

תמיכתו של מנחם בגין בהסרת הממשל הצבאי מעל הפלסטינים אזרחי ישראל, נתפסה בתחילה כרעיון עוועים מסוכן ביטחונית על ידי מפא"י, ששלטה בישראל לאורך שנים ארוכות. לבסוף, השתכנע ראש הממשלה לוי אשכול והסיר אותו ב-1966. שמירת חופש הביטוי של המיעוט החירותניקי גם נוכח איום ביטחוני (אמיתי או מדומיין) הביאה בסופו של יום, אם כן, לשינוי מדיניות.

אל מול הנכס החשוב וההיסטורי הזה, מקדמים בימים אלה יו"ר הקואליציה וחלק ממנהיגי הסטודנטים חוק השתקה חריף, שימנע הבעת דעות חופשית באקדמיה, מרחב קריטי לרעיונות חדשים ולביקורת.

לפי הצעת חוק של ח"כ הליכוד אופיר כץ, מוסדות יחויבו לפטר מרצה או איש הוראה שיסית לטרור או יתמוך במאבק נגד ישראל. בנוסף, המועצה להשכלה גבוהה תידרש לשלול תקציבים ממוסד שיבחר שלא לפטר את עובדיו.

ניתן להבין מדוע במלחמה קשה לחלקים בציבור לשמוע דעות אחרות, בייחוד כאלה המשקפות הבנה לחלק מן העמדות של הפלסטינים וחמלה למצבם. זכר הטבח של ה-7 באוקטובר עמנו, התותחים רועמים והדם גועש.

אל מול הנכס החשוב וההיסטורי של הכלת דעות שונות, מקדמים יו"ר הקואליציה וחלק ממנהיגי הסטודנטים חוק השתקה חריף, שימנע הבעת דעות חופשית באקדמיה, מרחב קריטי לרעיונות חדשים ולביקורת

בה בעת, דווקא המשבר בו אנו מצויים מחייב, ככורח חיוני, קולות אחרים ורעיונות חדשים. לא יהיה שינוי ללא השוק החופשי של הרעיונות, כולל אלו המכעיסים את הרוב. חוק ההשתקה, אם כן, עונה אולי על צרכים רגשיים של חלקים בציבור, אך הלקח ממאה ועשרים שנות ציונות הוא ברור: השתקה  מסוכנת לבריאותה ולעתידה של מדינת ישראל. אם אנו חפצי חיים, חובה לדחותה. הרצל אמר.

ד"ר אהוד ערן הוא מרצה בכיר ליחסים בינ"ל באוניברסיטת חיפה וחבר הוועד המנהל במכון מיתווים.