החרם על וגנר הוא ניתוק

ריכרד וגנר במינכן, 1871 (צילום: Franz Hanfstaengl, ויקיפדיה)
Franz Hanfstaengl, ויקיפדיה
ריכרד וגנר במינכן, 1871

לא מכבר חל יום הולדתו של ריכרד וגנר (יליד ה-22 במאי 1813), אחד מגדולי המלחינים והפרשנים בתולדות המוזיקה הקלאסית, ומי שעד היום השפעתו על התרבות העולמית, במגוון רב של תחומים, עצומה.

שעה שבעולם המערבי, הנאור, צוין יום הולדתו בהוקרה צופנת עונג – בארץ, בחברה המתפלשת בחזיונות דת ולאומנות, המסתגרת והמתנתקת מהעולם, הוא לא יושמע, כי מוטל עליו עד היום חרם.

שעה שבעולם המערבי, הנאור, צוין יום הולדתו בהוקרה צופנת עונג – בארץ, בחברה המתפלשת בחזיונות דת ולאומנות, המסתגרת והמתנתקת מהעולם, הוא לא יושמע, כי מוטל עליו עד היום חרם

יתר על כן, הוא נחשב פה מקולל ממש, ועוד יוטחו בו נאצות המוניות ונבערות-דעת באגרוף קמוץ – כמבטא עלי אדמות של הנאציזם, וכמי שהשמעתו תהווה כפירה נוראה או בגידה. וזאת אף שווגנר נפטר ב-1883 ולא היה העקבי והקיצוני שבדוברי האנטישמיות שהייתה נהוגה באירופה במאה ה-19.

לא זו בלבד שבכול תזמורת מערבית המכבדת את עצמה, לווגנר יש מקום מרכזי ביותר ברפרטואר שלה – הרי שרעיונותיו ניבטים מכול פינה בעולם התרבות של ימינו. למעשה, אין מאזין או צופה שלא נחשף לזו או אחרת מיצירותיו, גם אם בלא ידיעתו.

וגנר מושמע באין ספור פסקולים של תוכניות רדיו וטלוויזיה וסרטי קולנוע שוברי קופות בהוליווד של ימינו, מקרין על אין ספור ספרי גיבורי-על, אגדה ופנטזיות, וספריו על פרשנות מוזיקה, על לודוויג ואן בטהובן ועל עקרונות ניצוח נלמדים באקדמיות למוזיקה.

וגנר נמצא בכל מקום. ואפילו הושמע ביוזמת תיאודור הרצל, שהעריץ אותו, בקונגרס הציוני השני בבזל. החרם על וגנר, אם כן, הוא רק עוד עדות למנגנון הנפשי שהשתרש כאן בכול החזיתות – אצלנו עוצמים עיניים, מסרבים לראות מה שכול העולם רואה, ומסרבים לקבל את המובן מאליו.

וגנר נחשב פה מקולל ממש, ועוד יוטחו בו נאצות המוניות ונבערות-דעת באגרוף קמוץ – כמבטא עלי אדמות של הנאציזם, וכמי שהשמעתו תהווה כפירה נוראה או בגידה. וזאת אף שנפטר ב-1883

התדהמה, עם זאת, בעינה עומדת: מנהלי התזמורות ובית האופרה שלנו, אנשים נאורים ומחוננים, הם הלוא מבינים כי חרם על וגנר אינו אלא מציאות-עוועים, שכן הוא נסוב על מוזיקה ועל תווים – שאין להם משמעות מוגדרת וקבועה והם בעיקרם על-לאומיים, וחוצים גבולות של אומה, לאום ולשון.

הם גם מכירים את האבחנה הנוהגת בין אישיות המלחין לבין המוזיקה שלו. עוד הם מבינים כי בלי עיסוק ביצירתו של וגנר, התזמורות שלהם נותרות לוקות-בחסר מבחינה מוזיקלית וכך גם מיומנות הנגנים שלהן. אלא שאיש מהם, גם היום, לא מנסה לדרוש את עצמאותו, חירותו וחופש הביטוי שלו, ובכול זאת להשמיע את וגנר. רשות השידור גם היא סרה להחלטה של מליאת רשות השידור להטיל חרם על וגנר, המגובה על ידי בג"ץ, וכמוה נוהגים ערוצי הטלוויזיה השונים.

על כולם נופל אותו מורא:

  • איומים של ארגונים שונים "שומרי חותם", המזוהים עם גורמים לאומניים ודתיים, כי יפנו לבג"ץ.
  • הסרת תמיכות של המועצה לתרבות ואמנות של משרד התרבות שחבריה הם אנשי ליכוד.
  • כעס ארגונים של שורדי שואה, שבכעסם זה מניחים לחייהם להיות נתונים לשליטת טאבו ואיסור, ומניחים לבורות לשמש מורה כלפי ההווה שלהם.
  • ליבוי יצרים של נבחרי ציבור בימין, עם איומים וחרפות והיחשדות בשנאת-ישראל ובאנטישמיות.

מנהלי התזמורות ובית האופרה שלנו, אנשים נאורים ומחוננים, הם הלוא מבינים כי חרם על וגנר נסוב על מוזיקה ותווים – שאין להם משמעות מוגדרת וקבועה והם על-לאומיים וחוצים גבולות של אומה, לאום ולשון

השבוע נשמע נציג ציבור במוסד תרבות מתבטא ברוגז, כשהוא בז עמוקות לקשר בין תמיכה תקציבית לבין תרבות, קיומה וערכיה הדמוקרטיים: "לנגן את וגנר?! איך נוכל לנהל את המאבק מול האנטישמיות בעולם אם פה ינוגנו יצירות של אנטישמי?".

וגנר היה אמן גדול ורב-פנים: מלחין, מנצח, דרמטורג, משורר, פולמוסן, אנרכיסט, פמיניסט, צמחוני, פעיל זכויות בעלי החיים וידוע כאנטישמי. אלא שלחרם עליו בישראל, בניגוד למקובל לחשוב, אין כול קשר לאנטישמיות שלו. התזמורת הפילהרמונית שלנו (שנוסדה ב-1936) בראשית דרכה, נהגה לנגן אותו בשמחה.

בנובמבר 38', אחרי ליל הבדולח, התזמורת החליטה שבגלל האסוציאציה – השימוש שעשו הנאצים במוזיקה של וגנר – היא תסרב לשוב ולנגן אותו.

כול מה שהתרחש מאז היה תגובה מניפולטיבית של אנשים מחוץ לתזמורת, בעיקר פוליטיקאים, שעשו שימוש לרעה בכוח פוליטי וברעיונות שאין להם שום קשר למוזיקה של וגנר.

במעין עבודת אלילים הם הפכוהו ל"מותג שואה": למהות של מי שמגלם באישיותו את השואה עצמה. שלטון הליכוד, שבוחל בחופש הביטוי, עוד העמיק מטעמים לאומניים את ההתנגדות למלחין, כאילו היה וגנר תועבה כול כך עצומה וכשריד אחרון לחרם על גרמניה – כדי להכשיר את פוזיציית הקורבן הנצחי של המדינה.

וגנר הותיר אחריו 13 אופרות עם עולם נשגב ונפלא של גיבורים צבעוניים, אלים ואלות, שגם דן במשמעות המצב האנושי, וספרים נדירים שהפכו למסורת. מאמרו האנטישמי המחפיר "היהודים במוזיקה" הוא אמנם כתב שטנה חריף נגד היהודים אלא שהוא נבע מיחסיו האישיים מלאי הסתירות, הקודחים והאמביוולנטיים עם המלחינים פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר.

העמקה בכתבי הפרוזה ובאופרות שלו מעלה, לדברי מוזיקולוגים חדשניים ("אופרה אנטישמית? בחינה מחודשת של אמנותו של ריכרד וגנר" מאת עירד עתיר, הוצאת "רסלינג"), כי הוא נתפס באופן שגוי כאנטישמי. וכי רעיונות של פיוס, איחוד והיטמעות של גרמנים שמרנים, כמו גם יהודים "ישנים", באחדות אחת משותפת, חדשה ונשגבה – הם חזונו האמיתי.

העמקה בכתביו ובאופרות שלו מעלה, לדברי מוזיקולוגים חדשניים, כי הוא נתפס באופן שגוי כאנטישמי. רעיונות פיוס, איחוד והיטמעות גרמנים שמרנים ויהודים "ישנים" באחדות משותפת – הם חזונו האמיתי

ברור, שעצם מחיקתו של מלחין גדול כמו וגנר לבסוף לא תועיל: במחוזותינו, בכל פעם שמישהו רוצה לאטום את המציאות הסבוכה, סופה שהיא מתפרצת בלי מעצור החוצה.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
9
כאילו, כל פעם שנגנו וגנר/ ר. שטראוס בארץ, הגיעו ניצולי שואה להפגין (וקשה להם להגיע ממקום למקום). אם זה מפריע להם כל כך, התזמורת הפילהרמונית יכולה לחכות כמה שנים בשביל לנגן וגנר. הוא לא ... המשך קריאה

כאילו, כל פעם שנגנו וגנר/ ר. שטראוס בארץ, הגיעו ניצולי שואה להפגין (וקשה להם להגיע ממקום למקום). אם זה מפריע להם כל כך, התזמורת הפילהרמונית יכולה לחכות כמה שנים בשביל לנגן וגנר. הוא לא יברח לשום מקום, הוא מת.

מי שיהודי באמת לא צריך את וגנר ואת כל הכתבה המתנשאת לפיה רק הנאורים והנאורים,מספיק כבר עם השיוך של מוסיקה קלאסית לנאורות ,טיפשות יהירות והתנשאות הם אותם תכונות שהיו למפלגה הנאצית,אין מה... המשך קריאה

מי שיהודי באמת לא צריך את וגנר ואת כל הכתבה המתנשאת לפיה רק הנאורים והנאורים,מספיק כבר עם השיוך של מוסיקה קלאסית לנאורות ,טיפשות יהירות והתנשאות הם אותם תכונות שהיו למפלגה הנאצית,אין מה ללמוד מהם,אפשר גם רצוי ללמוד מהטעויות שלהם, ומי שאוהב מוסיקה כזאת או אחרת שיבושם לו רק אל תשליכו את סוג המוסיקה הזאת לסוג של נאורות.

איזו רשימה יפהפיה, כמו שרק לאה יודעת. עוד לא התגברנו על איבה כלפי יוצר שיצירתו נפלאה? ואם לא היו מתרגמים לעברית את "מסע אל קץ הלילה" (אילנה המרמן) מאת סלין האנטישמי הארסי, איך היינו י... המשך קריאה

איזו רשימה יפהפיה, כמו שרק לאה יודעת.
עוד לא התגברנו על איבה כלפי יוצר שיצירתו נפלאה?
ואם לא היו מתרגמים לעברית את "מסע אל קץ הלילה" (אילנה המרמן) מאת סלין האנטישמי הארסי, איך היינו יודעים מהי אנטישמיות מהזן הזה? ומצד שני בזכות הספר הזה למדנו לא מעט על שלום.
זה היה נורא לו כרכו ביחד את האנטישמים מצ'כוב, דוסטויבסקי, רומן רולן, אמיל זולה המוקדם (שצונזר כהוגן בתרגום העברי) , וכל הטובים שעוד לא מנינו.
אבל

חבל שמלחין שתרם כל כך הרבה למוזיקה תמך באנטישמיות. ובאמת, כמו שכתבו באחת מההערות, תמוה שיצירות של סופרים אנטישמים אחרים נכנסו למערכת החינוך ודווקא יצירות מוסיקליות ללא תוכן מילולי לא נכ... המשך קריאה

חבל שמלחין שתרם כל כך הרבה למוזיקה תמך באנטישמיות. ובאמת, כמו שכתבו באחת מההערות, תמוה שיצירות של סופרים אנטישמים אחרים נכנסו למערכת החינוך ודווקא יצירות מוסיקליות ללא תוכן מילולי לא נכנסו. מאמר מצויין.

ככל הידוע לי הטענה כלפי וגנר היתה כי השמיעו הרבה מיצירותיו במחנות ולכן עלול להעלות טראומות עבר באוזן ובלב הניצולים. זו אכן גישה פטרנליסטית שהרי בחרם נוטלים את זכות הבחירה מהשומע שזכותו... המשך קריאה

ככל הידוע לי הטענה כלפי וגנר היתה כי השמיעו הרבה מיצירותיו במחנות ולכן עלול להעלות טראומות עבר באוזן ובלב הניצולים.
זו אכן גישה פטרנליסטית שהרי בחרם נוטלים את זכות הבחירה מהשומע שזכותו לבחור את אשר מעוניין לשמוע.
באותה מידה אין להחרים הקרנת סרט משום שאחד השחקנים שבו הוא אנטישמי וכך לגבי כל יצירת אמנות אחרת.
אומנות לטעמי צריכה להימדד על פי היצירה ולא על פי היוצר, כשלכל אדם זכות הבחירה החופשית, את מה ירצה לראות או לשמוע.

בהחלט נושא טעון ושנוי במחלוקת. ריכרד וגנר בהחלט מגדולי המלחינים הרומנטיים. לעניות דעתי, בעל מקום מרכזי בפנתאון התרבות המערבית. יחד עם זאת שלילת נגינת יצירותיו ע"י תזמורות ציבוריות או ב... המשך קריאה

בהחלט נושא טעון ושנוי במחלוקת. ריכרד וגנר בהחלט מגדולי המלחינים הרומנטיים. לעניות דעתי, בעל מקום מרכזי בפנתאון התרבות המערבית. יחד עם זאת שלילת נגינת יצירותיו ע"י תזמורות ציבוריות או בשידור ציבורי בישראל היא בעלת ערך סימלי. בדיוק כפי שהייתה שלילת השמעת יצירותיו של (סוג של תלמידו) ריכרד שטראוס עד 1990. הגם שהתרבות והשיח בישראל הופך להיות יותר לאומני ומסוגר, אין מקום לדעתי להטיל על השוללים את וגנר ויצירתו צל של אנשים חשוכים. יצירתו של וגנר עדיין מזוהה אצל חלק גדול מהציבור עם האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי. לכן החפץ ביצירתו יכול כמובן לצרוך אותה, לפי שעה, בדרכים שונות באופן עצמאי, בד בבד עם העלאת הנושא לדיון ציבור שוב. אני מעריך שעם הזמן גם 'שומרי החומות' המתנגדים ימצאו נושאים אחרים – בדיוק כמו במקרה ריכרד שטראוס

עוד 815 מילים ו-9 תגובות
סגירה