יממה לאחר שרפות הענק באצבע הגליל בשבוע שעבר, פגשתי בקריית שמונה את מפקד מחוז צפון בשירותי הכבאות יאיר אלקיים. הוא נראה עייף ותשוש. שאלתי אותו האם הוא הספיק להגיע לטקס האזכרה השנתי של הכבאות שנערך יומיים קודם לכן במרכז הארץ.

הוא המתין כמה שניות עם התשובה ואז פלט, "כן, אבל זה היה מזמן, לפני יותר משבוע". תיקנתי אותו שזה היה בדיוק יומיים קודם… זה בדיוק ההבדל בין מה שרואים במרכז  הארץ – שגרה – לבין מה שחווים בצפון – מלחמה.

קריית שמונה נראית בימים אלה כמו עיירת רפאים. אולי זו שעת הצוהריים והשמש הקופחת של חמסין יוני 2024, אולי זה החשש לצאת החוצה, כשלא ברור האם זמזום המזל"ט שמעליך הוא שלנו או של חזבאללה.

שלומי אפריאט הוא חבר ותיק, עוד מימי רצועת הביטחון בלבנון. כבר כמה עשורים שהוא מפעיל עם שני אחיו – יובל וגדי – את  חברת התקשורת הצפונית "טופ ליין תקשורת", שנותנת שירותים למספר רב של תחנות טלוויזיה בארץ ובעולם.

שלומי אפריאט (צילום: באדיבות המצולם)

שלומי מכיר, חי, נושם ואוכל לבנון לא פחות מקציני המודיעין של צה"ל. הוא נמצא שם מאז שנולד – והם מתחלפים אחת לכמה שנים. בינואר 1998 הוא נפצע קשה ממטען צד בשעה שהתלווה לשיירה של צה"ל ליד בינת ג'בייל.

נפגשנו באולפנים שלו על גבעת שחומית במזרח קריית שמונה – גבעת בזלת שעליה בנו האחים אפריאט קריית תקשורת מרשימה, בסטנדרטים שלא מביישים את תל אביב. שלומי הוא תושב מטולה, בחודשים האחרונים הוא מתגורר אצל אחיו יובל בקריית שמונה. שניהם לא עזבו את קריית שמונה באף מלחמה, כל שכן מאז 7 באוקטובר.

"התושבים לא ימהרו לחזור לכאן", הוא אומר בקול סדוק. "במטולה נהרסו לחלוטין עד עכשיו 160 בתים. מעבר לנזק ולתקופת השיקום הארוכה שנצטרך, אנשים איבדו ביטחון. הסכם עם חזבאללה נשמע משהו לא מחייב"

"התושבים לא ימהרו לחזור לכאן", הוא אומר בקול סדוק. "במטולה נהרסו לחלוטין עד עכשיו 160 בתים. מעבר לנזק ולתקופת השיקום הארוכה שנצטרך, אנשים איבדו ביטחון. הסכם עם חזבאללה נשמע משהו לא מחייב. אנחנו מכירים את זה היטב.

"חווינו את הנסיגה מלבנון עם האיומים של ישראל על חזבאללה, אנחנו זוכרים את ההבטחות של אחרי מלחמת לבנון השנייה. בשני המקרים המציאות השתנתה לאט־לאט לרעת ישראל. זה חייב להיות הפעם שונה – מלחמה. אחרת התושבים לא יחזרו".

שרפה גדולה שנגרמה מרקטות שנורו מלבנון, סמוך לקריית שמונה, 3 ביוני 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

כדאי להקשיב לדברים הללו של שלומי. אחרי הנסיגה מלבנון צה"ל בנה מחדש את הגבול, אבל בשלב מסוים החלו איומים של חזבאללה בשל הסגות על מיקומי הגדר. לאט־לאט כוחות החלו להתרחק מגדר הגבול והותירו את החקלאים שם לבד על הגדר. "אפס מטרות לחזבאללה" הייתה האמירה השגורה אז במערכת הביטחון.

התפיסה השגויה הזו הניחה כי חזבאללה לא יעז לפעול נגד אזרחים ולכן בפועל הם אלו שהגנו על הגבול. ביולי 2006 זה הסתיים עם חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר ומלחמה בת 33 ימים שבסיומה הסכים חזבאללה לסגת מעבר לקו הליטני.

מבחינה צבאית, ב־7 באוקטובר חזבאללה היה מוכן לפשוט על ישראל, אלא שהוא הופתע מהעיתוי שבחר חמאס. אף אחד בחמאס לא הודיע על העיתוי לאיראן, שהייתה אמורה לתאם את הפלישה

במשך 13 שנה ההסכם הזה החזיק מעמד עם הפרות קלות וחיכוכי גבול נקודתיים. עד תחילת 2023. אז חזבאללה החל לפתע להעז יותר ובמשך מספר חודשים כרסם לאט ובתחכום בהבנות מלחמת לבנון השנייה.

כך, למשל, הוא הקים ארגון "אקולוגי" והציב מגדלי תצפית לאורך הגדר. הפקחים נשאו נשק ותצפתו בעיקר דרומה לעבר הגבול עם ישראל. במקביל החל הארגון השיעי לפרוס בכפרים את "כוח רדואן", כוח העילית שלו שצבר ניסיון קרבי משמעותי בקרבות בסוריה, במסגרת העזרה שהגיש חסן נסראללה לנשיא בשאר אל־אסד.

פעילי חזבאללה בדרום לבנון מניפים דגלים על הגבול עם ישראל, 25 במאי 2023 (צילום: AP Photo/Mohammed Zaatari)

מבחינה צבאית, ב־7 באוקטובר חזבאללה היה מוכן לפשוט על ישראל, אלא שהוא הופתע מהעיתוי שבחר חמאס. אף אחד בחמאס לא הודיע על העיתוי לאיראן, שהייתה אמורה לתאם את הפלישה, ולמזלה הרב של ישראל חזבאללה נותר על הגבול.

אבל כאן נשאלת השאלה, מה קרה לחזבאללה בשנה וחצי האחרונות שהוא אזר אומץ לכרסם בהבנות 2006? קשה למקם את נקודת הזמן המדויקת לתחילת התהליך. הסימן המדאיג ביותר לתהליך, ויש שיגידו שיאו, היה המחבל שחצה את הגבול מלבנון עם מטען החבלה שהתפוצץ בצומת מגידו.

על הגבול פגשתי שני חברים טובים, שניהם אנשי אדמה ואנשי יין, שנאבקים בימים אלה בציפורניים להחזיק את הכרמים והיקב. "אני כבר בפיגור גדול והכרם חייב טיפול"

בלי קשר לתוצאות של הפיצוץ –  פצוע אחד קשה – פעולה כזו היא עילה למלחמה ונסראללה ידע את זה. כלומר, מבחינתו הוא לקח סיכון מחושב. גם כאן הדעות חלוקות, האם ידע שישראל, בגלל מצבה הפנימי בשיא המשבר סביב המהפכה החוקתית לא תפתח במלחמה, או העריך שהוא יוכל לעמוד במלחמה כזו אם תפרוץ.

האלוף במילואים תמיר היימן, לשעבר ראש אמ"ן וכיום ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (ה־INSS), טוען כי התשובה נעוצה באיראן. בשיחה שקיימנו לפני שלושה שבועות הוא טען כי בטהרן הגיעו למסקנה שהפער הצבאי־אסטרטגי בין שתי המדינות נסגר, ולכן מבחינת האיראנים ניתן להעז יותר.

חייל בגבול הצפון אחרי הפיגוע בצומת מגידו, 15 במרץ 2023 (צילום: דובר צה"ל)

המטען בצומת מגידו זו הקרנה של התפיסה הזו על השליחים האיראנים באזור. מכאן ניתן לגזור גם את הביטחון הרב שמפגין חזבאללה בלחימה הנוכחית. אומנם בתחילתה הוא ספג מכות קשות במיוחד בשחיקת הכוחות הלוחמים על הגדר, אבל מאז עקומת הלמידה שלו הפכה חדה מאוד.

חזבאללה הלך אחורה אל מעבר לליטני והכניס למערכה אמצעים מתוחכמים שישראל מתקשה להתמודד איתם, כטב"מי נפץ וטילים מונחים בעלי ראש ביות אלקטרו־אופטי. התקיפה האחרונה על כוח צה"ל סמוך לחורפיש, שבמהלכה נהרג רפאל קאודרס ונפצעו עוד עשרה חיילים, הזכירה שוב עד כמה הכלי הזה אפקטיבי מבחינת חזבאללה.

"אין לי זמן לדאוג, אני כל הזמן ב־Doing – מכיתת הכוננות, לכיבוי השרפות, ליקב, לכרם ואז לשווק את היין. זה סדר היום שלי מאז תחילת המלחמה"

את השינוי האסטרטגי הזה מרגישים תושבי הצפון בכל יום. על הגבול פגשתי שני חברים טובים, שניהם אנשי אדמה ואנשי יין, שנאבקים בימים אלה בציפורניים להחזיק את הכרמים והיקב.

עופר גידסי ממושב דישון פתח לפני 12 שנים את יקב הר זמר – יקב משפחתי קטן שמייצר יין מעולה (טעמתי ואהבתי).  מאז תחילת המלחמה הוא ללא משפחתו, בין כיתת הכוננות ליקב והכרמים.

עופר גידסי (צילום: חיים גידסי)

אשתו וילדיו מתגוררים בקריית ביאליק, השבוע הם עוברים שוב דירה לקיבוץ אלונים. עופר נשאר כל הזמן במושב, ליד היקב. את ההזמנות הוא אורז בלילות, לבד, כי רק אז הוא לא בסכנת צליפה.

את הימים הוא מעבר ברכב מסחרי קטן, מתרוצץ ברחבי הארץ מיריד מכירות אחד לאחר. כך הוא מנסה לשרוד, תרתי משמע. את הכסף עבור היין הוא לא מוכן לקבל מראש, מתעקש לקבל אותו רק אחרי שהוא מוסר את היין.

גם אם לא יאמר זאת במפורש, ורק ירמוז כפי שעשה בביקור בקריית שמונה, ראש הממשלה תומך בנתיב המדיני שמנסות ארה"ב וצרפת לסלול. הוא תמיד היה זהיר בהפעלת כוח

"אנחנו במלחמה, אני לא יודע מה ילד יום, ואם אקח כסף מראש ולא אוכל לספק את היין, מה אעשה אז?" בנו הבכור הוא לוחם ביחידת עילית, שבילה את רוב זמנו בלחימה ברצועה.

השבוע הוא היה אמור להתחיל את הלימודים האקדמיים במסגרת השירות הצבאי שלו, פיצוי על שירות ארוך, מפרך שחלקו רחוק מגבולות המדינה, אבל עכשיו הוא נקרא לדגל. לא לרצועת עזה אלא למושב דישון.

הכרם של עופר גידסי (צילום: שי קורן)

"אני חייב עזרה בדילול הכרמים", מספר לי עופר. "אני כבר בפיגור גדול והכרם חייב טיפול. אין לי כרגע שום עזרה מהמדינה להשיג עובדים, ואם לא אגזום ואכין עכשיו, השנה הבאה בסכנה".

עופר הוא חבר שלי לפלוגה, נובמבר 1984, גדוד שקד בחטיבת גבעתי. הוא תמיד היה איש שקט, אז וכך גם היום. "אין לי זמן לדאוג, אני כל הזמן ב־Doing – מכיתת הכוננות, לכיבוי השרפות, ליקב, לכרם ואז לשווק את היין. זה סדר היום שלי מאז תחילת המלחמה". את המונח לשרוד הוא לא מזכיר, אני אומר והוא שותק.

מצה"ל נתניהו שומע קולות אחרים. בכל אחד מהביקורים שלו בפיקוד צפון הוא מקבל את הרושם שצה"ל לא רק מוכן, אלא גם רוצה להיכנס לעימות. גורם בכיר אמר לו בשבוע שעבר כי זו שעת כושר

סביר להניח שאלה הקולות שראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש להימנע מהם, אבל בצפון הם ירדפו אותו בכל מקום. מי שנשאר שם כואב מאוד. הוא לא יוכל להטיח שוב בשומעים אותו "אתם משעממים", כפי שעשה עם אורנה פרץ בביקור בקריית שמונה ב־2018, אחרי שהיא התפרצה לעברו במחאה על סגירת חדר המיון הקדמי בעיר בשל חוסר תקציב.

הביקור הקצר והסטרילי בשבוע שעבר היה רחוק מאוד מהכרמים של ברק וסטריש ועופר, ולא רק גאוגרפית. גם אם לא יאמר זאת במפורש, ורק ירמוז כפי שעשה בביקור בקריית שמונה, ראש הממשלה תומך בנתיב המדיני שמנסות ארה"ב וצרפת לסלול. הוא תמיד היה זהיר בהפעלת כוח, כל שכן עכשיו אחרי הכוויה העזתית שספג.

הכרם של עופר גידסי (צילום: שי קורן)

מצה"ל הוא שומע קולות אחרים. בכל אחד מהביקורים שלו בפיקוד צפון הוא מקבל את הרושם שצה"ל לא רק מוכן, אלא גם רוצה להיכנס לעימות. גורם בכיר אמר לו בשבוע שעבר כי זו שעת כושר, שכן חזבאללה לא פרוס הגנתית על הגבול.

"למעשה חזבאללה איבד את כל המאחזים שלו בדרום לבנון בגלל חמאס והוא כרגע חשוף מאוד, למרות הלחימה העזה שהוא מנהל מול ישראל מרחוק ומאחור". אלא שלא רק ראש הממשלה שומע את המסרים האלה ועדיין מעדיף שלא להיכנס למלחמה.

"בדיוק כמו לפני 2006, אנחנו מוצאים את עצמנו על הגדר לבד. שוב הריבונות היא היכן שעוברת המחרשה. הגדר אולי מסמנת את הגבול אבל בפועל אנחנו שומרים עליו

בנתיב המדיני תומכים גם שר הביטחון יואב גלנט ובני גנץ. ההיגיון שלהם אומר כי מהלך קרקעי מוצלח ככל שיהיה יסתיים בהסכם עם חזבאללה ולבנון (בסדר הזה לצערה של ישראל). אי לכך עדיף להגיע להסכם לפני לחימה ולא אחריה.

הנחת היסוד בתפיסה הזו היא כי לחימה בדרום לבנון בתנאים הנוכחיים, מוצלחת ככל שתהיה, רק תפגע בחזבאללה ולא תרחיק אותו לצמיתות או "תעלים" אותו מהזירה הלבנונית. אחרי הלחימה צה"ל הרי יצטרך לסגת בשלב מסוים, ואם זה יקרה ללא הסכם – חזבאללה יחזור לבנות ולהיבנות בדרום המדינה, גם אם זה ייקח לו שנים, כמו אחרי מלחמת לבנון השנייה.

ברק וסטריש (צילום: באדיבות המצולם)

לכן המדיניות כרגע היא להכיל ולהגביל את הלחימה ככל הניתן, כדי לא להתדרדר למלחמה שישראל כרגע עושה הכול כדי להימנע ממנה.

ברק וסטריש הוא אחראי הכרמים של יקב הרי הגליל בקיבוץ יראון. הוא תושב קיבוץ יפתח בשנים האחרונות, על הגבול מול העיירה מיס אל־ג'בל, שהפכה בשנים האחרונות למוצב קדמי של חזבאללה.

הכרמים שלו נמצאים בין קיבוץ יפתח למנרה, על רכס רמים במקום אידאלי לגפנים משובחות, פחות אידאלי היום למי שאמור לטפל בהן. ברק מכיר את חזבאללה בערך כמו את הכרמים שלו. את שניהם הוא רואה כל יום, אחד מקרוב השני מרחוק.

כוחות הביטחון בוחנים את הנזק בקריית שמונה, 27 במרץ 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

גם הוא בימים האלה במרתון תחזוקה של הכרמים. יחד עם שלושה פועלים מתאילנד ועוד כמה מבית ג'אן. "בדיוק כמו לפני 2006, אנחנו מוצאים את עצמנו על הגדר לבד. שוב הריבונות היא היכן שעוברת המחרשה. הגדר אולי מסמנת את הגבול אבל בפועל אנחנו שומרים עליו".