לאחרונה, קולם של הדרוזים מקבל תהודה ובולטות ברשתות החברתיות, בכנסים ובאמצעי התקשורת. לראשונה בתולדות המדינה אף קמה לה תכנית רדיו שעוסקת ב"קול הדרוזים" ברדיו צפון.

אחת הסיבות לכך הינה מה שמכונה "ברית הדמים" בין היהודים לדרוזים. צמד מילים שהיווה שנים רבות, וגם בהווה, אסטרטגיה של הנציגים הדרוזים לקבל את מבוקשם. אבל צריך להבין שצמד המילים הזה כבר מזמן אינו רלוונטי, כי הדרוזים נאמנים למדינה מיום היווסדה ובכל זאת מצבם לא משתפר. צריך לשנות את אסטרטגיית המאבק, ועל מנת ליישם זאת הלכה למעשה, בראש ובראשונה צריך לשנות את המערכת הפועלת.

רוב השיח בנושא מקודם על ידי פוליטיקאים מקומיים או אנשי צבא לשעבר, שמצדדים בתפיסה כי המדינה אחראית על המצב העגום שבו החברה הדרוזית נמצאת. אין מי שחולק על כך, וזה מבטא הסכמה גורפת שמצב החברה הדרוזית נמצא בשפל של כל הזמנים. אני תוהה, איך ולמה הגענו עד הלום? האם אותם "דורשי" תיקון המצב הם לא אלה שהיו אחראים על יצירתו?

יש הסכמה גורפת על כך שמצב החברה הדרוזית נמצא בשפל של כל הזמנים. אני תוהה איך ולמה הגענו עד הלום. האם אותם "דורשי" תיקון המצב הם לא אלה שהיו אחראים על יצירתו?

אין חולק כי הממסד מפלה אותנו הדרוזים כחברה וכמיעוט. אבל, קל מאוד להאשים את הממסד בהיעדר השקעות מסיביות שיטפלו באתגרים של החברה הדרוזית, קל מאוד לטעון שהממסד לא מתאים את התוכניות לתרבות ולצרכים של החברה הדרוזית, וקל מאוד לטעון שלא סופרים אותנו.

אבל, מה כן אנחנו עושים על מנת לייצר מציאות אחרת? איפה אנחנו לא עושים את הדברים נכונה? האם בכלל מתקיים דיון פנימי על האחריות של נציגי החברה? והאם בכלל קיימת אסטרטגיה ברורה עם יעדים שמצביעה איפה ומה יהיה מצבה של החברה הדרוזית בעוד מספר שנים?

צריך להבין, המדינה כן משקיעה – אמנם לא מספיק – אבל כן משקיעה בצמצום פערים בחברה הדרוזית. ההוכחה לכך היא ההתערבות של הממשלה בענייני החברה הדרוזית משנת 2011 באמצעות תוכניות החומש. זהו מקור גאווה בקרב אותם נציגי הממסד בחברה, אבל האמת היא שהדבר מבטא כשל חברתי שמכריח את המדינה להתערב בתיקון אותו כשל שיצרו אותם דורשי תיקון, שאגב עודם נמצאים במקומם, במוסדות שלכאורה אמורים לדאוג לאינטרס של החברה הדרוזית במדינה.

ההבנה שצריכה לחלחל בקרב הציבור הדרוזי היא כי הממסד כן סופר אותנו כחברה, ודווקא משום שהוא סופר אותנו – הוא מבין שאין לנו כוח אלקטורלי ויכולת השפעה, ולפיכך הוא מחליט לא לספור אותנו.

לא זו בלבד, אלא שהממסד מפלה אותנו באופן שיטתי – כי הוא-הוא זה שמינה את הנציגים בתוך החברה – שהם בעצם נציגי הממסד בחברה ולא נציגי החברה בממסד. אותם נציגים ששוטפים את מוחנו בתיקון וביטול חוק הלאום.

זה לא שאני מתנגד לביטול חוק הלאום. להפך, אני בעד הביטול. אלא שהטענה הינה כי הבעיות של החברה הדרוזית גדולות לאין שיעור מעניין חוק הלאום. העיסוק המתמיד בהתנגדות לחוק זה הוא בגדר היפנוזה לציבור הדרוזי.

זה לא שאני מתנגד לביטול חוק הלאום. אני בעד ביטולו. אלא שבעיות החברה הדרוזית גדולות לאין שיעור מעניין חוק הלאום. העיסוק המתמיד בהתנגדות לחוק זה הוא היפנוזה לציבור הדרוזי

הוא מהווה הסחת דעת מהבעיות היום-יומיות שמסכנות את המשך קיומה של החברה הדרוזית כחברה עשירה בנורמות ובערכים, שיכולים לשמש השראה לאחרים.

בין הבעיות שמסכנות את החברה הדרוזית אפשר למנות את הסוגיות הבאות:

• שיעור הפער בין גברים לנשים במוסדות להשכלה גבוהה עומד על 7:3 לטובת הנשים, אך שיעור העסקתן בשוק העבודה הוא פחות מ-50 אחוז.
• שיעור הילודה (1.94) הוא מהנמוכים במדינה, בגין מצוקת הדיור והמצב הכלכלי.
• אחוזי הגירושין בעלייה לא פרופורציונלית.
• שיעור המועסקים בחברה הדרוזית הוא מהנמוכים במדינה.
• האלימות והפשיעה גואות כאילו אנו חיים בתוך מערב פרוע – זאת למרות ששיעור השוטרים הדרוזים במדינה עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה.

האם כן אנחנו שומרים על אחרים אבל לא מצליחים לשמור על עצמנו וילדנו? ומכאן עולה השאלה המרכזית: היכן מוקד הבעיה – בנו כחברה או בממסד?

לדעתי מוקד הבעיה נמצא גם בנו וגם בממסד. אי אפשר לטעון שהבעיה נובעת מגורם אחד, כפי שטוענים אותם דורשי התיקון שיצרו את הבעיה. על מנת לייצר שינוי במצב החברה הדרוזית אנחנו צריכים להפסיק לצדד בשיח מאשים נגד הממסד, על אף שהוא צודק ונכון, ועלינו לעשות בדק בית.

לדעתי מוקד הבעיה נמצא גם בנו וגם בממסד. על מנת לייצר שינוי במצב החברה הדרוזית אנחנו צריכים להפסיק לצדד בשיח מאשים נגד הממסד, על אף שהוא צודק ונכון, ועלינו לעשות בדק בית

עלינו לנקוט בצעדים פנימיים לחיסול הווירוס המתפשט בכל עורקי החברה הדרוזית, לחזק את החברה האזרחית, לבנות אלטרנטיבה על בסיס הפלטפורמות הקיימות, כדי שיהיו מנותקות מכל אינטרס אינסטרומנטלי. עלינו לקבוע חזון, ואסטרטגיה ארוכת טווח המובלת על ידי אנשי מקצוע שטובת החברה הדרוזית עומדת לנגד עיניהם פני הכל, גם לפני טובתם האישית.

עירן קייס הוא דרוזי ערבי ישראלי. עמית במרכז מנדל צפון בתוכנית למנהיגות חברתית בצפון, פעיל חברתית וחוקר עצמאי.