באחרונה גובר הדיון הציבורי בכישלונם של שומרי הסף. היאחזות בנימין נתניהו בכיסאו אחרי המחדל, האינטרסים האישיים שלו בניהול המלחמה וההתנהלות המושחתת של ממשלתו הקיצונית – כל אלה חושפים את חוסר האונים של מערכת המשפט ואכיפת החוק, התקשורת והאופוזיציה, בבלימת הטרלול שהשתלט על חיינו.

אמנם, פה ושם ניתן עדיין לראות ניצוצות של עמוד שדרה – בין אם זה פסק הדין של בג"ץ שפסל את ביטול עילת הסבירות, תחקירים דוגמת זה של "המקור" בעניין מירי רגב, או ההתנגדות העקבית של יאיר לפיד לישיבה בממשלה עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. ובכל זאת, נראה כי המוסדות הדמוקרטיים הולכים ונחלשים, הולכים ומרימים ידיים לנוכח הזרם העכור שמסביב. במובן זה, זיהוי הסיבות לכישלונם הוא קריטי כדי להניע תהליך של תיקון, קשה ככל שיהיה.

למרות ניצוצות של עמוד שדרה, נראה שהמוסדות הדמוקרטיים הולכים ונחלשים, מרימים ידיים לנוכח הזרם העכור מסביב. במובן זה, זיהוי הסיבות לכישלונם קריטי להנעת תהליך של תיקון

1

הסיבה הראשונה שמתבקש לדון בה היא המינוי של יותר ויותר בעלי תפקידים המחזיקים בדעות שמרניות, לעמדות השפעה במוסדות הדמוקרטיים בשנים האחרונות.

החל משופטים שמינתה איילת שקד ומפקדי משטרה שמינה בן גביר, דרך שופרות נתניהו שהפכו לכוכבים בפריים טיים, וכלה בפוליטיקאים כמו בני גנץ, שהיו למנהיגי המחנה הליברלי בעודם משרתים את נתניהו. כל אלה הפכו לדומיננטיים מבעבר במוסדות הדמוקרטיים, ובכך תרמו להיחלשות המוסדות.

2

הסיבה השנייה היא, כי מזה שנים ניכרת רתיעה בקרב המוסדות הדמוקרטיים מעימות רעיוני, ערכי ומוסדי עם המחנה האנטי-דמוקרטי ועם נתניהו כמנהיגו.

דומה, כי אחרי 47 שנות שלטון ימין ו-17 שנות שלטון נתניהו, רבים מהשופטים, הפרקליטים, העיתונאים והפוליטיקאים – כולל ליברלים – הגיעו למסקנה, כי רוב הציבור אוחז בעמדות המנוכרות במידה כזו או אחרת לערכי הדמוקרטיה.

ולנוכח התעמולה הארסית, המתארת אותם כמי שחותרים תחת רצון הרוב, רבים במוסדות הדמוקרטיים פוחדים שביקורת מצדם תוביל בהכרח ל"אובדן אמון הציבור" בהם ובמוסדות שלהם.

דומה, כי אחרי 47 שנות שלטון ימין ו-17 שנות שלטון נתניהו, רבים מהשופטים, הפרקליטים, העיתונאים והפוליטיקאים – גם הליברלים – סבורים שרוב הציבור אוחז בעמדות המנוכרות לערכי הדמוקרטיה

3

הסיבה השלישית היא החשש כי השלטון ירכב על גבי הסנטימנט הציבורי נגד המוסדות הדמוקרטיים, כדי להצר בפועל את צעדיהם. האיום המרחף בנקמה מצד הממשלה או הכנסת כלפי הפגנת ביקורת – פועל כאפקט מצנן רב-עוצמה, וגורם לשומרי הסף לחשוב פעמיים לפני כל מהלך. הפסקת החקירות נגד אישי ציבור מאז תיקי נתניהו היא ההמחשה החזקה והעגומה ביותר לכך.

4

הסיבה הרביעית היא כי במוסדות הדמוקרטיים מתעקשים לדבוק באתוס ה"ממלכתיות" וה"איזון" שאבד עליו הכלח. כך, בעוד שגוש נתניהו זנח מזמן את הממלכתיות לטובת פרויקט סמכותני ומשיחי, ואין לו כל עניין בסובלנות כלפי עמדות ליברליות – במוסדות הדמוקרטיים עדיין מביטים במציאות מבעד למשקפיים ורודים. משקפיים מהסוג המזכיר את הסרטון המנותק של ביבי ושרה ערב המלחמה. ביקום המקביל הזה אפשר להמשיך ולדמיין, כי הדמוקרטיה הישראלית עודנה פועלת למען "טוב משותף" וחזקה דיה כדי להכיל גם את אלה שנשבעו להחריבה.

התפיסה הנאיבית הזו ("שום מבצר לא נופל" וגו') מאפיינת רוב הממאן להפנים שהפך למיעוט. היא מובילה, בין היתר, את מערכת המשפט לפרשנות מקלה ולהיעדר אכיפה כלפי ראש ממשלה, השקוע בניגודי עניינים וכלפי נוער הגבעות ונציגיו בממשלה; היא מובילה את התקשורת לסימטריה בין "הקיצוניים שני הצדדים" ולנרמול יורשיו של מאיר כהנא באולפנים; והיא מובילה את האופוזיציה לחתימה על עצומות תמיכה בנתניהו ולשיתוף פעולה עם הדה-לגיטימציה הרעילה כלפי השמאל והערבים. במקום להכיר בסכנה, פותחים בפניה את הדלת.

בעוד שגוש נתניהו זנח מזמן את הממלכתיות לטובת פרויקט סמכותני ומשיחי, ואין לו כל עניין בסובלנות לעמדות ליברליות – במוסדות הדמוקרטיים מתעקשים לדבוק באתוס ה"ממלכתיות" וה"איזון" שאבד עליו הכלח

5

בוחן המציאות הלקוי הזה מצד המוסדות הדמוקרטיים מתאפשר, במידה רבה, בזכות הגיבוי האוטומטי שהם מקבלים מהציבור הליברלי. וזו כבר הסיבה החמישית לכישלון לו אנו עדים.

כפי שראינו במחאה נגד ההפיכה, ההתקפות מימין גרמו לליברלים לצופף שורות ולהגן בכל מחיר על בג"ץ ועל שומרי הסף. התוצאה: הלחץ הציבורי על מערכת המשפט, על התקשורת ועל הפוליטיקאים במרכז-שמאל מגיע כמעט אך ורק מימין, והם בתגובה מתיישרים לפיו ופועלים לפייס ולרצות רק אותו.

הליברלים נתפסים בעיני המוסדות הדמוקרטיים כקהל שבוי, שאין צורך להשקיע בתמיכתו. כך מתקיים הדיון הציבורי לגבי שומרי הסף במעמד צד אחד – זה האנטי-דמוקרטי.

*  *  *

האם תיקון בכלל אפשרי? הסיכוי היחיד לכך עובר בהתפכחות מצד המוסדות הדמוקרטיים מה"ממלכתיות" ומה"איזון" והחלפתם באתוס חדש. אתוס של דמוקרטיה מתגוננת, אשר יקרא למשיחיות ולכהניזם בשמם, ויפעל בכל הכלים לבלום את הסכנה הנשקפת מהם – אפילו אם הם נהנים מתמיכה ציבורית.

עם אתוס מתוקן כזה, מערכת המשפט תאכוף ללא מורא, התקשורת תבקר ותנשוך, והאופוזיציה תציב חלופה רעיונית אמיתית לא רק לנתניהו אלא גם לדרכו.

כדי שחזון ברוח זו, הנראה כרגע בלתי מציאותי, יוכל להתממש, תפקודם של המוסדות הדמוקרטיים חייב להפוך לסוגיה על סדר היום של המפלגות וחברי הכנסת במחנה הליברלי. כשם שח"כים מהימין באים בדרישות לבג"ץ, פועלים למנות שופטים שמרנים ועמלים על הגדלת הייצוג לימין בתקשורת, כך הפוליטיקאים שלנו חייבים להפסיק להיות "ממלכתיים" ולהוביל מהלכים דומים, שישיבו את המטוטלת לכיוון הליברלי ויחזירו למוסדות הדמוקרטיים את הסומק ללחיים.

האם תיקון אפשרי? הסיכוי לכך עובר בהתפכחות המוסדות הדמוקרטיים מה"ממלכתיות" ומה"איזון" והחלפתם באתוס  של דמוקרטיה מתגוננת, שיקרא למשיחיות ולכהניזם בשמם, ויפעל לבלימת השפעתם

לבסוף, הציבור הליברלי עצמו חייב להתחיל לשאול שאלות ולבוא בדרישות למוסדות הדמוקרטיים. הכח האמיתי להציל את המקום הזה איננו בידי נתניהו ושותפיו – מהם אין ציפיות – אלא בידי שומרי הסף. ולכן, הם אלה הם שצריכים להיות יעד למחאה ולדרישות מצד המחנה הליברלי.

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.