בסוף 2002 פרסמתי בטור שהיה לי ב"מעריב" כי סגנית השר נעמי בלומנטל שכרה סוויטות לפעילי ליכוד במלון שרתון סיטי, כדי שיסייעו לה בבחירות הפנימיות שהתקיימו באותם ימים בגני התערוכה הסמוכים.
בעקבות הפרסום בלומנטל נחקרה על מתן שוחד בחירות, מרמה ושיבוש הליכי משפט יחד עם שורה של פעילים בליכוד שסייעו לה. בתחילת 2006 בלומנטל הורשעה בדין, נשלחה לשמונה חודשי מאסר בפועל ונקנסה בקנס גבוה. לימים, נשיא המדינה שמעון פרס המתיק את עונשה והמיר את המאסר בעבודות שירות.
ליד השרה מירי רגב ומעלליה – אותם חשף רביב דרוקר בתוכניתו "המקור" בערוץ 13 – נראית העבירה של בלומנטל כמו בדיחה מינורית.
מה שעצוב בכל סיפור המערכת המושחתת הזו הוא שהמערכת לא משתנה, או בעצם משתנה לרעה. שום דבר לא מרתיע את שרי הליכוד ואת הפעילים וחברי המרכז, גם לא עונש המאסר שהוטל על בלומנטל
רגב בנתה בליכוד יחסי תן וקח שיטתיים שעבדו לאורך שנים, באמצעות צבא של עוזרים ויועצים מקבלי משכורות מהמדינה ופעילי ליכוד, ראשי ערים ומועצות. הכול על פי מפתח קרבה, תמיכה ושירות בתמורה. יתנו לי קולות בפריימריז – יקבלו תקציבים, כספים, ג'ובים, טובות הנאה. לא יתנו – לא יקבלו כלום, אפילו לא מבט חטוף.
מה שעצוב בכל סיפור המערכת המושחתת הזו הוא שהמערכת לא משתנה, או בעצם משתנה לרעה. שום דבר לא מרתיע את שרי הליכוד ואת הפעילים וחברי המרכז, גם לא עונש המאסר שהוטל על בלומנטל, וגם לא חקירות המשטרה והמשפט של השר לשעבר צחי הנגבי על מינויים פוליטיים, שממנו יצא זכאי.
זוהי דרך החיים בליכוד, ומי שסוטה מהכללים מוצא את עצמו מחוץ למעגל – ומבחינת הפוליטיקאי, זהו גזר דין מוות. צריך רק לראות את רגב עומדת על הרגליים יום שלם בבנייני האומה, שם הוצבו קלפיות רבות בפריימריז האחרונים בליכוד, ומתחננת על כל בוחר.
זוהי נשמת אפו של הפוליטיקאי בליכוד. במסגרת יחסי הגומלין בינו ובין מגייסי הקולות בפריימריז, השר חייב לתת משהו זמין ויקר בתמורה. הפעילים הללו קידמו אותו ועל הקריירה הזו מודבק תג מחיר
זוהי נשמת אפו של הפוליטיקאי בליכוד. במסגרת יחסי הגומלין בינו ובין מגייסי הקולות בפריימריז, השר חייב לתת משהו זמין ויקר בתמורה. הפעילים הללו קידמו אותו ועל הקריירה הזו מודבק תג מחיר. אפשרויות התגמול מרובות. המינוי הפוליטי הוא גולת הכותרת. ראינו את זה גם בתחקיר על רגב.
אם הפוליטיקאי לא יכול לתת ג'וב ראוי לפעיל או לחבר מרכז בגלל סיבות חוקיות או אחרות, הוא ידאג להרעיף עליו טובות הנאה מכל סוג אחר: לדאוג לרישיון ייבוא או ייצוא, לסדר תפקיד ראוי לבן, לשלב את הרעיה במועצת מנהלים, לדאוג לשליחות של האחיין למקסיקו, או אפילו לכתוב עבודת סמינריונית לבת של פעיל (מקרה שקרה!).
הלחץ מהשטח הוא אינסופי גם מול העוצמה ויכולת החלוקה של שרים שמחזיקים משרדים בנפח של מיליארדים כמו רגב. הפוליטיקאי הבכיר בליכוד נכנס למעגל סגור שבו הוא חייב לרצות בכל דרך את חברי המרכז, ראשי הסניפים והפעילים המרכזיים.
בזה עוסקים השרים בליכוד: מציאת תפקידים לקבלני הקולות או מקורביהם, טיפול אישי בכל שטות ובעיה, ביקורים בשמחות משפחתיות, פגישות ושיחות טלפון תכופות שנועדו להוכיח יחס. רגב, לפי התחקיר, שיבשה מערכות תחבורה שלמות רק כדי לרצות מקורבים ולא להסתבך עם חברי מרכז בעלי השפעה.
מי שחשב שהמעבר לשיטת הפריימריז – שבה עשרות אלפי חברי מפלגה בוחרים את חברי הכנסת – ישחרר את השרים מהאחיזה של הבוחרים האינטרסנטים, טעה בגדול
אני עוקב וכותב על מערכות היחסים הללו בתוך הליכוד כבר 35 שנה. ראיתי הכול. שום דבר לא חדש. אריאל שרון, שהיה שר השיכון בראשית שנות ה־90, ידע לצ'פר את הפעילים כפי שאיש לא עשה לפניו.
את מרכז הליכוד, שבו התקיימו אז הבחירות הפנימיות, כינו הליכודניקים "מרכז הקבלנים" בזכות הפעילים שהסתובבו שם לפתע עם רישיונות בנייה אפקטיביים. מבקרת המדינה מרים בן־פורת פרסמה אז דוח חמור על דרכי הניהול של משרד השיכון, שתרם לתבוסת הליכוד בבחירות 1992.
השיטה הפוליטית הקיימת כופה את התלות הזו, ואפשר לפרק אותה רק באמצעות פתיחה מוחלטת של השורות.
במהלך השנים עברו המפלגות השונות, ובצדק, תהליכי דמוקרטיזציה. ועדת המינויים הסובייטית של תחילת ימי המדינה (שכונתה גם ועדת העינויים) שקבעה את חברי הכנסת ברשימה עברה מן העולם ונותרה רק במפלגות החרדיות ובישראל ביתנו הדיקטטורית של אביגדור ליברמן.
מוועדת המינויים הזו עברנו לבחירות במרכזי המפלגות, בעיקר הגדולות, אבל יצרנו בעיה חדשה. הפוליטיקאי הכפיף את עצמו לכמה מאות עסקנים שיושבים על צווארו קריירה שלמה ולא נותנים לו לנשום.
חברי המרכז של פעם הם קבלני הקולות הגדולים של היום, אלה שמסמסים לרגב ולשרים האחרים ודורשים כל מה שבא להם, אחרת יהיה רע ומר
מי שחשב שהמעבר לשיטת הפריימריז – שבה עשרות אלפי חברי מפלגה בוחרים את חברי הכנסת – ישחרר את השרים מהאחיזה של הבוחרים האינטרסנטים, טעה בגדול. חברי המרכז של פעם הם קבלני הקולות הגדולים של היום, אלה שמסמסים לרגב ולשרים האחרים ודורשים כל מה שבא להם, אחרת יהיה רע ומר.
השר נדרך ונלחץ וחוצה את כל קווי החוק כדי לרצות את קבלני הקולות הללו. יש לזה גם מחיר אישי. ראיתי פעם שר אחד שיוצא מחתונה של חבר מרכז משפיע. את כל הברכות שהרעיף על החתן באולם הוא המיר בקללות נמרצות על החתן, הכלה, ועל מר גורלו בדרך למכונית, שם חיכה לו הנהג הממשלתי.
אין טעם לחזור כאן על דרכי ההתנהלות של הפריימריז עצמם – הדילים המסואבים, רשימות החיסול, האיומים ההדדיים, הכספים האדירים שעוברים מיד ליד וההוצאות הציבוריות. אספר רק אנקדוטה אחת.
פוליטיקאי בכיר בליכוד מצא לפתע עסקן זוטר שהחליט להתמודד בפריימריז. לשניים היה אותו שם שכיח, והבכיר חשש שהמצביעים יתבלבלו ויגרעו ממנו קולות. הבכיר קרא לזוטר, שכנע אותו להוריד מועמדות בתמורה לג'וב נחמד שיקבל, כאשר הוא יהפוך למיניסטר. וכך גם היה.
אפשר לפרק את השחיתות המבנית הזו רק בדרך אחת: בחירה של חברי הכנסת בקלפי ביום הבחירות עצמו. אני קורא לזה בחירה מקיפה: מי שבוחר במפלגה מסוימת יבחר גם את חברי הכנסת שהוא רוצה
אפשר לפרק את השחיתות המבנית הזו רק בדרך אחת: בחירה של חברי הכנסת בקלפי ביום הבחירות עצמו. אני קורא לזה בחירה מקיפה: מי שבוחר במפלגה מסוימת יבחר גם את חברי הכנסת שהוא רוצה.
למשל, נניח שבחרת בציונות הדתית. באותו רגע נפתח חלון במחשב ואתה מסמן בין חמישה לעשרה נבחרים. זה העיקרון. כמובן שצריך לחשוב על הדרך שבה ייקבע פאנל המועמדים, מתוכו יסמן הבוחר את חברי הכנסת שלו. יש כמה דרכים, אבל זו צריכה להיות השיטה.
כל שיטת בחירות אחרת היא לא דמוקרטית או מושחתת. הבחירות לכנסת בישראל מתנהלות עד היום באופן דמוקרטי, נקי ומופתי בדרך כלל. במקרה של בחירה מקיפה, לרגב ולדומיה לא תהיה שליטה על 1.1 מיליון מצביעי ליכוד, גם אם תגייס את כל מלחכי הפנכה שבעולם ותרעיף עליהם משכורות ממשלתיות.
רגב לא תוכל לקטלג את ראשי הערים שהיא מעבירה להם תקציבים לפי רמת התמיכה בפריימריז – ואולי גם תשתחרר סוף־סוף מחיי התלות באלפי ליכודניקים תאבי כוח וחסרי עכבות.
רגב גם לא תוכל לעמוד בקלפיות ברחבי המדינה ולשכנע. שום דבר לא יעזור. רק מעשיה ישפטו אותה ולא הקשרים עם קבלני הקולות שייעלמו. השאלה היא האם המון בוחרי הליכוד החופשיים, אנשים ממלכתיים והגונים, אכן יצביעו עבורה בשיטה המוצעת. אחרי התחקיר של דרוקר, אני בספק גדול.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שיטת הקול היחיד הנייד עדיפה על השיטה שמוצעת במאמר זה. בשיטה זו, הבוחר יכול לחלק את קולו בין מועמדים ממפלגות שונות, בעוד שההצעה במאמר מגבילה את הבחירה למפלגה אחת. כך למשל, תומך מרצ שמשום מה מעוניין שגם סמוטריץ יהיה בכנסת, יוכל להביע את רצונו בקלפי, בעוד שדירוג המועמדים בתוך המפלגה לא יאפשר זאת. שיטת הקול היחיד הנייד מיושמת באוםו מלא באוסטרליה, אירלנד ומלטה, ווריאציות שלה נהוגות במספר לא מבוטל במדינות נוספות. מצרף כאן קישור לויקיפדיה, ולמאמר של אברהם ריטוב מהאוניברסיטה העברית.