יום ראשון, שלוש בצוהריים. נעמי לויצקי עומדת למות.

היא חיה עם הידיעה על מותה הקרב כבר כמה שבועות. הסרטן התפשט בגופה במהירות. שלח גרורות קטלניות לכל עבר ושיגר גלי כאב בלתי נסבלים, שרק מינונים הולכים וגדלים של מורפיום היו יכולים להם. לא ניתן היה לעצור את הסרטן והיא כבר החליטה לא להילחם בו.

היא ידעה שהשעה קרבה. והיא רצתה למות כמו שחיה: בכבוד.

היא מעלה לקיר הפייסבוק שלה צילום דרמטי שצילמה אותה אבישג שאר-ישוב מ"הארץ". זה צילום שלא פורסם קודם לכן ולויצקי אוהבת אותו מאוד. "ככה אני רוצה שיזכרו אותי", אמרה.

בצילום היא מביטה מטה, כמו דיווה המתבוננת אל האינסוף או אל האבדון. פניה מוארים בתאורה דרמטית ומציצים מתוך שפעת שיערה השחור.

בצילום היא מתבוננת למטה, כמו דיווה המתבוננת אל האינסוף או אל האבדון. פניה מוארים בתאורה דרמטית ומציצים מתוך שפעת שיערה השחור. "זה יהיה הצילום האחרון שאעלה", היא אמרה בשקט

"זה יהיה הצילום האחרון שאעלה", היא אמרה בשקט וחיפשה משפט שילווה את הצילום, בדקה משפט כזה ומשפט אחר, וכל משפט שעלה בדעתה נשמע לה קלישאה. לבסוף החליטה שבלי מילים, הצילום הזה אומר את כל מה שהיא רוצה לומר עכשיו לעולם.

זה הסוף.

בקשה אחרונה של נידונה למוות

לפני שבוע וחצי ערכו חבריה של לויצקי ערב לכבודה בזום.

"בואו להיפרד ממני", היא כתבה בפייסבוק וצירפה הזמנה לאירוע זום אקדמי-משפטי במסגרת אוניברסיטת תל אביב, בשם "ילדה רעה כותבת על העליונים: עיונים בכתיבתה של נעמי לויצקי".

"תראו איזה תותחיות ותותחים באים להגיד לי מילים אחרונות", היא כתבה, והפצירה במעוניינים להצטרף לאירוע פרידה מקוון שיזמו שני חבריה הקרובים, פרופסור אריאל בנדור מהפקולטה למשפטים בבר-אילן ופרופסור אייל גרוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

השניים כינסו בזום תותחים משפטיים כבדים כמו פרופסור מני מאוטנר, עו"ד דינה זילבר ופרופסור קרן וינשל, שקשרו כתרים לעבודתה העיתונאית רבת השנים של לויצקי ולשלושת הספרים שלה – "כבודו" על אהרן ברק, "העליונים" על שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם ו"ילדה רעה", שבו כתבה בכנות ובאומץ על ילדותה.

הדוברים בכנס הזום סיפרו איך כתיבתה וספריה של לויצקי שינו את האופן שבו ישראלים מתייחסים למערכת המשפט. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג שלח ברכה מצולמת.

הדוברים בכנס הזום סיפרו איך כתיבתה וספריה של לויצקי שינו את האופן שבו ישראלים מתייחסים למערכת המשפט. גם הנשיא יצחק הרצוג שלח ברכה מצולמת

לויצקי, שכבר הייתה בהוספיס בית, תחת השגחתה של סיוון תמיר משגב שמלווה אותה, עקבה אחרי ההרצאות לכבודה מהספה האדומה בביתה, ולפעמים התקשתה לעקוב אחרי הדברים.

הסרטן הסופני והקטלני התפרץ בגופה של לויצקי חודש אחרי השבעה באוקטובר, והיא משוכנעת שיש קשר בין קריסת גופה לקריסת המדינה. היא הרגישה שזו הזדמנות פז לבקש בקשה אחרונה. "חייבים לכבד בקשה אחרונה של נידונה למוות, לא?" היא צחקה.

לאורך כל השבוע האחרון לא הייתה לה שום בעיה להתבדח על מותה הקרב ולחזור ולהגיד שהיא רוצה שלא יתאבלו עליה, אלא יזכרו אותה בכיף, עם חיוך, עם כוסית משקה ביד. אבל מה שקורה בישראל מהלך עליה אימים. "אני כבר לא אהיה פה", היא חזרה ואמרה, "אבל מה יהיה איתכם?"

"אני נולדתי יחד עם המדינה. התפתחתי יחד איתה. כשהמדינה שגשגה והצליחה, גם אני שגשגתי והצלחתי. ועכשיו אני מרגישה שאני קורסת בדיוק כשהמדינה קורסת. וזה נראה לי קשור. וזה מפחיד אותי. אני גם מגלה עכשיו כמה אני ציונית.

"אני נולדתי יחד עם המדינה. התפתחתי יחד איתה. כשהמדינה שגשגה והצליחה, גם אני שגשגתי והצלחתי. ועכשיו אני מרגישה שאני קורסת בדיוק כשהמדינה קורסת. וזה נראה לי קשור. וזה מפחיד אותי"

"תמיד הייתי ציונית, אבל עכשיו אני מבינה עד כמה. ובוז'י בירך אותי נורא יפה. הייתי כל כולי מרוגשת. אנחנו לא חברי נפש, אבל לאורך השנים היו לנו הרבה שיחות על ציונות ועל מהותה של הציונות ועל איך צריך להיות פה ואיך צריך להתנהג פה.

"בשמונה החודשים האחרונים הוצאתי לו את הנשמה. כתבתי לו בלי סוף. אני לא יכולה להראות לך את ההתכתבויות כי זה פרטי. אבל אני יכולה להגיד שנורא כעסתי עליו. והוא גם ענה לי. לי הוא עונה כשאני כותבת לו. באחת הפעמים הוא כתב לי, 'בכלל את התחלת'. הוא התכוון שאני זו שהתחלתי את המתקפה על בית המשפט העליון.

"אז בסוף מפגש הזום אמרתי תודות, וכמו שמקובל בירכתי ראש וראשון את הנשיא. הוא כמובן לא היה נוכח שם בעצמו. הוא שלח ברכה מצולמת מראש. ואמרתי לו: מה לעשות, בוז'י, שבמצב שלי מותרת בקשה אחרונה. והבקשה האחרונה שלי היא שתציל את המדינה, לא את ביבי".

יומיים אחרי כינוס הזום, בדירתה היפה המשקיפה מלמעלה על שכונת ביצרון בתל אביב, היא אמרה לי: "אני יושבת לפעמים עם עצמי, לבד, וחושבת איך היקום מסדר לפעמים דברים. מי שקרא את 'ילדה רעה' יודע שנכנסתי לעולם הזה בלי אהבה. או שנכנסתי לעולם הזה בתחושה שאני לא אהובה.

"אני חושבת שכל החיים שלי חיפשתי תשומת לב. המחנכת שלי מבית הספר דובנוב, בילדות, אמרה לי שאני תמיד כמהתי לתשומת לב. שאלתי אותה, בתחקיר שעשיתי כשכתבתי את 'ילדה רעה', איך הייתי בתור ילדה. והיא אמרה לי, 'כמה תשומת לב שקיבלת, זה לא היה מספיק'. זה היה חור שחור שאי אפשר למלא אותו.

"כל החיים שלי חיפשתי תשומת לב. המחנכת שלי מבית הספר דובנוב, בילדות, אמרה לי שאני תמיד כמהתי לתשומת לב. היא אמרה לי, 'כמה תשומת לב שקיבלת, זה לא היה מספיק'. זה היה חור שחור שאי אפשר למלא אותו"

"אז הקריירה שלי הייתה תחליף לאהבה. וגם בקריירה לא חשבתי שאוהבים אותי. פחדו ממני יותר מאשר אהבו אותי. הייתי מאוד שבויה בקריירה שלי. ויתרתי על המון דברים בשבילה".

ב"ילדה רעה" לויצקי עורכת חשבון נפש נוקב עם עצמה, עם אימה ועם ילדותה בשנות החמישים בירושלים, שיכולה להוות השראה – ואולי זה עוד יקרה בעתיד – לסרט הוליוודי. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שבה סיפרה בעצם מי הייתה באמת. "עד 'ילדה רעה' שיקרתי. לכולם. כל הזמן. אפילו הגבר שהייתי נשואה לו בשנות השבעים לא ידע מי הייתי באמת".

היא נולדה כאליזבט שפיץ בהונגריה ב-1947 (פרט שגם אותו הקפידה לטשטש במשך שנים. "זה לא היה עסק של אף אחד בת כמה אני", אמרה השבוע, "ידעתי תמיד שיש גילנות בעולם. בטח כלפי נשים").

אביה הביולוגי – יאני – שהצליח להיחלץ מהנאצים, נרצח בידי השלטון הקומוניסטי כשאליזבט הקטנה הייתה רק בת חצי שנה. אימה – מרי – עלתה איתה לישראל ב-1951. אם יחידנית, בימים שבהם צירוף המילים הזה עוד לא נכנס לשפה העברית.

מרי הייתה אישה סוערת, פאם פאטאל שאהבה לחיות ולבלות ("ירון לונדון אמר לי אחרי שקרא את 'ילדה רעה' שהוא בטוח שאם הוא היה פוגש את אימא שלי הוא היה מתאהב בה מייד. היא הייתה אישה שגברים מתאהבים בה").

מרי הייתה אישה סוערת, פאם פאטאל שאהבה לחיות ולבלות ("ירון לונדון אמר לי אחרי שקרא את 'ילדה רעה' שהוא בטוח שאם הוא היה פוגש את אימא שלי הוא היה מתאהב בה מייד. היא הייתה אישה שגברים מתאהבים בה")

ב-Let It Be של הביטלס, אימא מרי באה לפול מקרתני ולוחשת לו דברי חוכמה ונחמה. אימא מרי בסיפור של לויצקי הייתה אישה שונה לחלוטין. והילדה הקטנה שלה הייתה "ילדה רעה", שעמדה בדרכה אל החיים הזוהרים שהיא ידעה שהיא ראויה להם ולא הייתה מוכנה לוותר עליהם.

היא הפקידה את בתה הקטנה בידי זוג הונגרים – גברת טרי, המכונה טרי נני, אישה ש"עין אחת שלה פוזלת וקשה לילדה להבין לאן היא מסתכלת" ואדון פישטו, שהייתה לו חנות פרחים קטנה, "פרחי מרגריטה", בתוך כוך זעיר ברחוב בן יהודה בירושלים.

פישטו היה איש חמור סבר, לבוש תמיד באותה חליפה כהה, עם חפתי שרוולים בלויים, וכובע עם שוליים כמו זה שנהוג היה לחבוש באירופה. את שפתו העליונה עיטר שפם ו"בבית הוא היה מסתובב כמו רוח רפאים. בא ונעלם. בא ונעלם. כמעט בלתי מורגש".

לויצקי זוכרת שאימא שלה הסבירה לה ש"אין ברירה" ו"ככה זה" וגם שהסידור הזה זמני בהחלט, ולא יימשך הרבה זמן.

אבל הוא נמשך ארבע שנים – נצח במושגים של ילדה קטנה, שאביה מת כשהייתה תינוקת; שבגיל ארבע כבר היטלטלה עם אימה המהגרת למדינה צעירה וענייה במזרח התיכון, ועכשיו ננטשה על ידי אימה ונאלצת לשרוד בביתם של שני ניצולי שואה קודרים, שלא ניסו וכנראה גם לא יכלו להעניק לה אהבה.

וכך היא תיארה לימים את זיכרון הילדות החזק ביותר שלה:

"ילדה קטנה עומדת באמצע הדרך, מביטה על מונית מתרחקת. כתם שחור, קטן יותר, קטן עוד יותר, ועוד רגע המונית נעלמת במורד הכביש. איזה כביש – דרך אספלט. ילדה בחצאית פליסה משובצת בגוונים של כחול ואדום מרימה יד מהוססת, מנפנפת לשלום ולוחשת ללא קול: אימא. רק שנים רבות אחר כך אבין שזה היה הרגע שעיצב את חיי".

הרגע הנורא הזה שעיצב את חייה היה יכול להוביל אותה אל חיים קשים מנשוא. אבל "הילדה הרעה" של אימא מרי החליטה לקחת את גורלה בידיה. להילחם ולא לוותר.

הרגע הנורא הזה שעיצב את חייה היה יכול להוביל אותה אל חיים קשים מנשוא. אבל "הילדה הרעה" של אימא מרי החליטה לקחת את גורלה בידיה. להילחם ולא לוותר

וכשטרי נני לוקחת אותה לראשונה לגן הילדים בשכונה, היא משקרת את השקר הראשון שלה. אחד מני רבים שעוד יבואו. "כל חיי שיקרתי. על עצמי ועל חיי. עד שכתבתי את 'ילדה רעה', אני חושבת ששיקרתי גם לעצמי".

הגננת בגן הילדים שאלה אותה בחביבות מול כל הילדים איך קוראים לה. כשנולדה, אימא שלה קראה לה אליזבט, על שם סבתה – אם אימה – שנהרגה לקראת סוף מלחמת העולם השנייה באחת ההפצצות הכבדות של בעלות הברית על בודפשט.

אימא שלה המציאה לה את כינוי החיבה אלזי, ומאז שהיא מכירה את עצמה כולם קוראים לה אלזי. אבל היא הרגישה שלא נכון לומר את השם הזה לגננת ולילדים. היא הבינה שהיא כבר לא אלזי יותר. שהיא צריכה להשאיר את אלזי מאחור ולהמציא את עצמה מחדש.

וכך, בגיל ארבע, היא התבוננה בעיני הגננת ואמרה לה, "נעמי. קוראים לי נעמי". עד היום היא לא יודעת להסביר למה בחרה דווקא בשם הזה. "אולי שמעתי מישהו ברחוב קורא לנעמי והשם מצא חן בעיניי", היא אומרת, "אבל זה היה השקר הראשון שלי ומאז אני משקרת.

בגיל ארבע, היא התבוננה בעיני הגננת ואמרה לה, "נעמי. קוראים לי נעמי". עד היום היא לא יודעת להסביר למה בחרה דווקא בשם הזה. "אולי שמעתי מישהו ברחוב קורא לנעמי והשם מצא חן בעיניי"

"פעם חבר שלי שעשה איזה קורס במשטרה ביקש ממני להתחבר בשבילו לפוליגרף כדי שיוכל להתאמן עליי. התברר שהפוליגרף לא יודע לזהות כשאני משקרת. כי השאלה הראשונה ששואלים אותך בפוליגרף היא איך קוראים לך. ואני שיקרתי כבר בתשובה הזו".

"הילדה הרעה" של מרי

משיחות המבוגרים שהיא מרגלת אחריהם ככל שהיא יכולה, לויצקי מבינה שאימא שלה תפסה לה איזה עורך דין חשוב ועשיר ועברה להתגורר איתו לא פחות ולא יותר במלון קינג דיוויד בירושלים.

עורך הדין העשיר שהתאהב באימא שלה והזמין אותה לחיות איתו במלון היוקרתי היה אשר לויצקי, אחד מעורכי הדין החשובים, המצליחים והמוכרים בשנים הראשונות של ישראל. מי שהיה דמות מרכזית בכמה מהפרשיות המשפטיות הדרמטיות ביותר של תקופת המנדט – שאחת מהן תזניק לימים את הקריירה העיתונאית של הילדה שאימצה לעצמה את השם הפרטי נעמי, ולימים תאמץ לעצמה גם את שם המשפחה לויצקי.

עוה"ד העשיר שהתאהב באימא שלה והזמין אותה לחיות איתו במלון היוקרתי היה אשר לויצקי, אחד מעורכי הדין החשובים, המצליחים והמוכרים בשנים הראשונות של ישראל

זה יקרה אחרי שהיא תכפה על אימה, כמעט בכוח, את נוכחותה במלון הירושלמי עם האם ובן זוגה, לו החלה לקרוא "דוד אשר", כפי שאימה הציגה אותו בפניה. ומשהו בקולו העמוק, בדיבור הרך שלו, בצחוק המתגלגל שלו, כבש את ליבה. "אולי כי זו הפעם הראשונה בחיים שהיה לי אבא".

היא לא תזכה ליהנות זמן רב גם מהאבא החדש שאימצה לעצמה את שם משפחתו. אשר לויצקי – שייצג בימי המנדט את עולי הגרדום, את מאיר שמגר ואליהו מרידור שהוגלו לאפריקה, ושהקים את משרד עורכי הדין "אשר לויצקי ושות'", שבו עבדו כעורכי דין צעירים נפילים משפטיים כמו יואל זוסמן ואלפרד ויתקון, שיגיעו בהמשך לבית המשפט העליון – מת בחטף ב-1959, כשהוא רק בן 56.

נעמי הקטנה הספיקה ליהנות מנוכחותו בחייה רק שנה וחצי. היא זוכרת שכשהיה איתה היא הרגישה על גג העולם. הוא ירד לשחק איתה בנדנדות בגינה של המלון. בחליפה כהה מהודרת ועניבה יקרה, הוא היה יושב מולה בקצה השני של הנדנדה, כאחרון הילדים.

למרות שאימא שלה למדה עברית באולפן לעולים חדשים, העברית התלעלעה בפיה. במלון קינג דיויד היא התנהלה כמו במגדל בבל. עם דוד אשר היא דיברה תמיד באנגלית והוא ענה לה באנגלית. עם בתה הקטנה היא ניסתה לדבר עברית אבל תמיד גלשה בחזרה להונגרית, שהייתה נוחה לה יותר.

אבל נעמי הקטנה – "הילדה הרעה" של מרי – מרדה וסירבה לענות לה בהונגרית. רק בעברית. בהמשך היא תסרב לענות לאימא שלה כשזו תפנה אליה בהונגרית.

"ותראה מה זה", היא אמרה השבוע, "לא רק שמחקתי את כל הזיכרונות שלי מתקופת הילדות – עד כדי כך שהייתי צריכה לערוך תחקיר עיתונאי ארוך כדי להבין מי הייתי ומה קרה לי – גם מחקתי את השפה. לגמרי. לא נשאר לי כלום מההונגרית, שהייתה בעצם שפת האם שלי".

"ותראה מה זה", היא אמרה השבוע, "לא רק שמחקתי את כל הזיכרונות שלי מתקופת הילדות, גם מחקתי את השפה. לגמרי. לא נשאר לי כלום מההונגרית, שהייתה בעצם שפת האם שלי"

יום אחד אלזי שפיץ בת התשע, שכבר הציגה עצמה לעולם כנעמי לויצקי – דמות שאותה בראה מתוך מוטיבציה של שורדת קטנה – ישבה עם המאהב של אימה בלובי של קינג דיויד, מקום שכבר הייתה בו בת בית, נהנית מחסותו של המלצר הערבי דאוד, שטיפל בה כמו בבת או באחות קטנה.

אשר לויצקי ישב עם קפה קטן ועם סיגר קובני נצחי, שהיה תקוע בין אצבעותיו, והילדה שלראשונה בחייה חוותה אושר, ליקקה בהנאה גביע ענק של גלידה, כשבדלת המסתובבת נכנס אל המלון איש במדים עם רטייה שחורה על העין.

הילדה אמרה לדוד אשר שהאיש הזה נראה לה כמו שודד ים מהאגדות, והאיש שתום העין ניגש אליהם בצעד נמרץ. אשר לויצקי קם לקראתו מייד והציג לפניו את הילדה: "תכיר, משה, זו הבת של מרי". והאיש עם הרטייה רכן אליה, ליטף את ראשה ו"חייך חיוך מעט עקום".

אחרי שהוא עלה למעלה לאחד החדרים, שם חיכתה לו עוד "פגישת עבודה", סיפר לה דוד אשר שזה הרמטכ"ל משה דיין, שהוא ידיד המשפחה. "אימא שלך מאוד מחבבת אותו", הוא אמר, ואחרי רגע הוסיף בקריצה: "בעצם, אפשר לומר שכל הנשים מאוד מחבבות אותו".

דוד אשר סיפר לה שזה הרמטכ"ל משה דיין, שהוא ידיד המשפחה. "אימא שלך מאוד מחבבת אותו", הוא אמר, ואחרי רגע הוסיף בקריצה: "בעצם, אפשר לומר שכל הנשים מאוד מחבבות אותו"

הילדה נעמי לא הבינה למה הוא מתכוון בדיוק, אבל זכרה מאז שהקריצה ההיא רמזה לה שיש כאן איזה סוד משותף לה ולדוד אשר, ושהעולם של המבוגרים מלא סודות שאנשים מספרים זה לזה בקריצה.

בחודשים ובשנים הבאות היא תהיה עדה לדרמות רבות שליוו את חייו של משה דיין, כולל ניסיון התאבדות של המאהבת שלו, רחל דיין, בביתם של מרי ואשר לויצקי, ברחוב דובנוב בתל אביב, שיהפוך לימים להיות ביתה.

התגלגלו העניינים כך שנעמי לויצקי ואני דיברנו על הזיכרונות האלו בשבת שעברה בצוהריים, כשהטלפון שלה אותת על ידיעה חשובה. "יעל דיין מתה", היא אמרה והתקשתה להסתיר את הצער בקולה, "היא סבלה נורא בשנים האחרונות. אני לא רוצה למות כמוה".

היא לא תמות כמוה. אבל החיים והמוות ימשיכו להיות שזורים בסיפור הזה כי "המוות הולך איתי יד ביד מאז שנולדתי. אולי בגלל זה אני לא מפחדת ממנו בכלל".

אביה המאומץ והאהוב מת מול עיניה כשהייתה בת פחות מעשר. זה היה בוקר חם באוגוסט של שנת 1959. ימי החופש הגדול. אשר לויצקי חש ברע ולא הלך למשרד. הוא חשב שחטף קלקול קיבה במסעדה שבה אכלו יחד ערב קודם.

נעמי הקטנה ראתה אותו יוצא מחדר השינה לאמבטיה ושמעה אותו מקיא. אימה הזעיקה לדירה את הרופא. נעמי הקטנה הבינה מפניו החתומות שדבר מה חמור מאוד מתרחש. היא הציצה מדלת החדר אל אבא שלה. הוא שכב במיטה, פניו חיוורות כסיד, הרופא גחן מעליו והקשיב לחזהו החשוף עם סטטוסקופ, ואז הזריק לו משהו לווריד.

"שלא כדרכה, הילדה הרעה שקטה מאוד", נעמי כתבה לימים בספרה, "היא יודעת. היא פשוט יודעת בליבה שמה שקורה מול עיניה לא דומה לשום דבר אחר. בפעם הזאת לא יעזרו החוצפה שלה וגם לא ההומור. והיא פוחדת. כל גופה רועד".

"היא יודעת. היא פשוט יודעת בליבה שמה שקורה מול עיניה לא דומה לשום דבר אחר. בפעם הזאת לא יעזרו החוצפה שלה וגם לא ההומור. והיא פוחדת. כל גופה רועד"

"נטישה זה קו אדום"

כל החברים מהאליטה הישראלית, החנפנים והאינטרסנטים שהקיפו עד אז את אימה ואביה נעלמו כלא היו. את מקומם תפס משפט ירושה מתוקשר שארך שנים. אימה – היא זוכרת – נאבקה כמו נמרה פצועה והפסידה בכל הערכאות, עד שהתרסקה.

התגלתה איזו צוואה שאשר לויצקי כתב עוד בשנות השלושים, זמן רב לפני שפגש את אימה ואותה, והוא לא טרח לעדכן אותה כשחייו השתנו. בית המשפט אישר את תוקפה, ומרי ונעמי נותרו חסרות כל. אפילו מזונות לא הצליחו לקבל מן העיזבון.

חיים כהן, שהיה ידיד המשפחה ובילה המון בחברת מרי ואשר לויצקי, אפילו ספד לאשר לויצקי בהלוויה, לא פסל את עצמו מלשפוט בתיק הירושה הרגיש הזה, שעל פניו מן הראוי היה שיפסול את עצמו מלעסוק בו.

לימים נעמי לויצקי הבוגרת, שכבר פרסמה את הביוגרפיה המהוללת "כבודו" על השופט אהרן ברק – תשב מול חיים כהן במסגרת התחקיר המקיף שערכה לקראת פרסום ספרה השני, "העליונים", על שופטי בית המשפט העליון. והיא לא התאפקה והטיחה בחיים כהן בן התשעים, "איך יכולת לעשות דבר כזה? להשאיר אלמנה וילדה קטנה בלי אמצעי קיום, רק כדי להוכיח לכל העולם שאתה אובייקטיבי לחלוטין?"

היא לא התאפקה והטיחה בחיים כהן בן התשעים, "איך יכולת לעשות דבר כזה? להשאיר אלמנה וילדה קטנה בלי אמצעי קיום, רק כדי להוכיח שאתה אובייקטיבי לחלוטין?"

"הוא ישב מולי נזוף כמו ילד שסרח, שותק", היא כתבה ב"ילדה רעה", "זו מדינה של מיתוסים. של אלילים מזויפים, אהרהר ביני לביני בצאתי מביתו, האיש הזה אינו ראוי לכבוד שמרעיפים עליו".

גם השופט מישאל חשין לא אהב את מה שלויצקי כתבה עליו בספרה "העליונים". לויצקי תיארה באריכות את מסכת היחסים מחוץ לנישואים של חשין עם תמר גולן, מהם נולדה לשניים בת באוקטובר 1983.

העובדה שלחשין יש בת מחוץ לנישואים נחשפה לראשונה על ידי ניר בכר ב"כל העיר" כבר ב-1991, אולם מה שגרם ללויצקי להרחיב בנושא בספרה לא היה העניין שבין חשין לאשתו רות ("אני לא משטרת המוסר. גם אני עשיתי דברים בחיים"), אלא העובדה שהתברר לה שחשין נעלם לחלוטין מחייהן של האם והתינוקת.

לויצקי מתארת באריכות איך חשין דרש לבצע בדיקת אבהות, ואחרי שהתברר מעל לכל ספק שהוא האב הביולוגי של הילדה, הוא העביר לאימה סכום כסף מסוים ("לא גבוה"), כמזונות לילדה.

כשהגיעה הילדה לגיל 12 ועמדה לחגוג בת מצווה, כתבה לויצקי, ניסתה האם לערוך מפגש בינה לבין אביה, שופט בית המשפט העליון המפורסם, "מתוך תקווה שתיכון ביניהם מערכת יחסים של בת ואב". המפגש המיוחל לא יצא אל הפועל.

"הפעילו עליי לחצים אדירים, מכל כיוון, לרדת מהסיפור הזה ולא לכתוב עליו בהרחבה ב'העליונים'", סיפרה לויצקי השבוע, "אבל לא הייתי מוכנה בכלל לשמוע. מבחינתי סיפור של נטישה זה קו אדום. לשמחתי, אחרי שהספר יצא השניים נפגשו וחידשו ביניהם את הקשר. מבחינתי, זה היה הדבר הכי חשוב".

"הפעילו עליי לחצים אדירים, מכל כיוון, לרדת מהסיפור על חשין ולא לכתוב עליו בהרחבה ב'העליונים'. אבל לא הייתי מוכנה בכלל לשמוע. מבחינתי סיפור של נטישת בת זה קו אדום"

בשני המקרים האלה טמון מפתח להבנת עבודתה העיתונאית של לויצקי, זו שהחזירה אותה השנה לכותרות ולאולפנים (ולמגינת ליבה גם לשלטי החוצות).

במסגרת המאבקים על ההפיכה המשטרית, השתמשו אנשי ימין בציטוט מספרה. הציטוט ייחס לברק אמירה כאילו לא היו שופטים מרוקאים שנמצאו ראויים לבית המשפט העליון. זה ממש לא מה שלויצקי כתבה, וממש לא מה שברק אמר.

לויצקי עקבה אחרי ההפגנות הסוערות מתחת לביתו של ברק וליבה נשבר. "רציתי להתקשר אליו השבוע, לספר לו מה המצב שלי ולהיפרד ממנו", היא אמרה, "אבל לא הצלחתי לעשות את זה. הוא גם היה בהאג, אז אולי זה לא מתאים".

לויצקי עקבה אחרי ההפגנות מתחת לביתו של ברק וליבה נשבר. "רציתי להתקשר אליו השבוע, לספר לו מה מצבי ולהיפרד ממנו", היא אמרה, "אבל לא הצלחתי לעשות את זה. הוא גם היה בהאג, אז אולי זה לא מתאים"

את הקריירה העיתונאית המזהירה שלה היא התחילה ב-1984 בשבועון "כותרת ראשית", שערך נחום ברנע. כמי שנשאה את השם לויצקי והסתובבה בעולם תמיד כבתו של אשר לויצקי האגדי, היא קיבלה גישה חופשית לכל המסמכים שהוא הותיר אחריו וכך הגיעה למסמך בכתב ידו של עולה הגרדום דב גרונר, שהיה בו חומר נפץ עיתונאי.

לויצקי זכרה שאביה סיפר לה פעם, שהתיאור של משפטו והוצאתו להורג של דב גרונר בספר "המרד" של מנחם בגין היה שקר מוחלט. שקר שפגע באביה מאוד. אנשי האצ"ל האשימו את לויצקי שהוא החתים את גרונר על בקשת חנינה במרמה. על פי אביה, זה בכלל לא מה שקרה.

לוחם המחתרת דב גרונר נלכד על ידי הבריטים בעת שניסה לבצע מה שהיינו קוראים היום "פיגוע" ברמת גן. בתא הנידונים למוות הוא חתם על ייפוי כוח לעו"ד לויצקי, שאפשר ללויצקי להגיש בשם מרשו בקשת חנינה ממלך אנגליה.

אבל הנהגת האצ"ל לא רצתה שגרונר יבקש חנינה, שמשמעותה מבחינתם הייתה הכרה בסמכות של בית המשפט הבריטי. כשגרונר – שהיה חייל ממושמע – הבין שהנהגת הארגון לא רוצה שלויצקי יבקש חנינה בשמו, הוא כתב פתק נוסף שביטל את ייפוי הכוח המקורי.

ביטול ייפוי הכוח הוביל להוצאתו להורג, שאולי יכלה להימנע אם מפקדיו לא היו נוקשים כל כך. מבחינת אשר לויצקי – ושנים אחר כך גם מבחינת בתו, נעמי – הנהגת האצ"ל הייתה אחראית למותו של גרונר.

ביטול ייפוי הכוח הוביל להוצאתו להורג, שאולי יכלה להימנע אם מפקדיו לא היו נוקשים כל כך. מבחינת אשר לויצקי – ושנים אחר כך גם מבחינת בתו, נעמי – הנהגת האצ"ל הייתה אחראית למותו של גרונר

לויצקי הבוגרת – חסרת כל ניסיון עיתונאי – מצאה את ייפוי הכוח המקורי ואספה עדויות וראיות נוספות שהוכיחו שאביה פעל בסמכות וברשות, ושנגרם לו עוול בתיאור שהתקבע בהיסטוריה. היא התקשרה לנחום ברנע, שאת שמו מצאה בתיבת הקרדיטים של "כותרת ראשית", השבועון המשובח שאהבה לקרוא, וברנע הבין מייד את הפוטנציאל של הסיפור, ועודד אותה לכתוב אותו.

המהומה שהסיפור הזה חולל אז, והמוטיבציה שלויצקי הצעירה גילתה בעבודה עליו ובהגנה עליו בהמשך, גרמו לברנע לעודד אותה להישאר בעיתון.

וכך היא קפצה מייד אל המים העמוקים, של הכתבות והתחקירים על ענייני משפט, ביטחון ופוליטיקה. המים של הכרישים האכזריים שהפכו אותה, אולי בלית ברירה, ל"ברקודה", כינוי שאורי אבנרי הדביק לה לימים.

אחרי ארבע שנים ב"כותרת ראשית" עברה ל"חדשות" ומשם ל"ידיעות אחרונות" וגם לשלוש שנים סוערות באולפן של "פופוליטיקה" של הערוץ הראשון, בפאנל הקולני עם אמנון דנקנר וטומי לפיד, שהניח את התשתית לאולפני הפאנלים שאנחנו מכירים עד היום.

אלה היו שנים שנעמי לויצקי הייתה אחת הנשים המוכרות בישראל. וכמי שמעידה על עצמה שהיא צמאה מילדות לתשומת לב – היא נהנתה מכל רגע וששה לכל עימות.

אלה היו שנים שנעמי לויצקי הייתה אחת הנשים המוכרות בישראל. וכמי שמעידה על עצמה שהיא צמאה מילדות לתשומת לב – היא נהנתה מכל רגע וששה לכל עימות

"מובארכ התאהב בי"

לפני 15 שנים היא אובחנה לראשונה עם סרטן קל, שאיתו עשתה לדבריה "דיל" – "אני לא אתקוף אותך עם התותחים הכבדים של הכימו וההקרנות, ואתה לא תהרוג אותי ותיתן לי להגשים את החלומות שנשארו לי".

החלומות שנשארו לה היו לחיות בלופט גדול בניו יורק, ואחר כך בדירה נפלאה בפירנצה – ולכתוב את "ילדה רעה", ספרה שובר הלב. "אבל סרטן זה סרטן", היא צחקה בשבוע שעבר, "ובייחוד סרטן ערמומי כמו זה שתקף אותי. סרטן שמחייך כל הזמן. והוא חזר אליי בתור סרטן סופני. קטלני.

"אני בכזה מצב רוח של השלמה, כי כבר שנים ארוכות אני יודעת שהמוות הוא חלק מהחיים. המוות הוא בעצם הדבר הכי יציב בחיי. מגיל חצי שנה המוות הולך לצידי. הרי בגיל עשר כבר הייתי יתומה משני אבות. אבא אחד שלא הכרתי ואבא אחד שמת מול העיניים שלי".

"אני יודעת שמבחינה רפואית פרופר אין יותר מה לעשות בשבילי. אפשר לענות אותי ולהאריך את חיי בעוד חודש–חודשיים. בשביל מה? זה נקרא לחיות? תסתכל עליי. אני שרועה על הספה פה 99% מהזמן. ואני לא יכולה לכתוב. שזה הכי חשוב לי".

היא נזכרת פתאום באחת מנסיעות העבודה שהיו לה כעיתונאית למצרים. "פגשתי את הנשיא חוסני מובארכ עם עוד עיתונאים, ומובארכ התאהב בי. הוא אמר לי באנגלית: 'את מצרייה של כבוד. ואת יכולה לבקש ממני מה שאת רוצה, אני אתן לך'.

"פגשתי את הנשיא חוסני מובארכ עם עוד עיתונאים, ומובארכ התאהב בי. הוא אמר לי באנגלית: 'את מצרייה של כבוד. ואת יכולה לבקש ממני מה שאת רוצה, אני אתן לך'"

"ואני כזאת מטומטמת, נהייתי מייד אישה, במקום להישאר עיתונאית. ניניני… השמעתי כל מיני קולות של מבוכה כאלה. הוחמאתי. הוא גם היה גבר עוצמתי מאוד. במקום לבקש ממנו פגישה עם אסד".

הוא בכלל יכול היה לארגן את זה?
"אני לא יודעת. אבל אני יכולתי לבקש. לבקש היה צריך".

ומה כן ביקשת?
"כלום! בה בה בה… גמגמתי. כולי סמוקה. אישה! זו חרטה שיש לי. יש גם דברים בחיים הפרטיים שאני מתחרטת שלא עשיתי. לא ראיתי גורילות באפריקה. לא רקדתי סלסה ברחובות הוואנה עם מרגריטה בידיים".

טוב, אי אפשר להספיק הכול בחיים.
"השאלה מה אתה רוצה. אני רציתי הכול".

ובאמת הספקת לא מעט. היו לך חיים עשירים יותר משרוב האנשים זוכים להם.
"חייתי לא מעט. זה נכון. ולא להאמין מאיזה ג'יפה שלפתי את עצמי כדי לצאת לחיים האלה".

צברת גם חרטות? על אהבה, גברים, משפחה, ילדים?
"ברור שזה כל הזמן בפנים. השאלה הפכה להיות מאוד אקוטית עכשיו, כשנהייתי חולה. האמת עוד קודם – כשעברתי את ניתוח הלב הראשון שלי. כשאתה פתאום מוצא את עצמך בסיטואציה שבעצם אין לך אף אחד".

וזה משהו שאת כועסת על עצמך או מתחרטת בדיעבד?
"זו לא תחושת אשמה. אבל בוודאי שיש לי אחריות שזה קרה ככה. כי את כל כולי השקעתי בקריירה. הקריירה הייתה מספר אחד אצלי. שום דבר לא התקרב לזה. חוץ מאשר כשאימא שלי הייתה חולה".

"זו לא תחושת אשמה. אבל בוודאי שיש לי אחריות שזה קרה ככה. כי את כל כולי השקעתי בקריירה. הקריירה הייתה מספר אחד אצלי. שום דבר לא התקרב לזה. חוץ מאשר כשאימא שלי הייתה חולה"

בעניין של ילדים – אנשים צעירים הרבה פעמים חושבים לעצמם, שגם אם הם לא רוצים ילדים עכשיו, בגלל קריירה או בגלל שיקולים אחרים, הם גם לא רוצים להזדקן לבד. את בחרת להזדקן בלי ילדים, זה משהו שבתוך התהליך שעברת בשבועות האחרונים חשבת עליו מחדש?
"חשבתי על זה הרבה מאוד בזמן האחרון, אבל לרגע לא חשבתי שעשיתי טעות. אני יודעת שעם הקלפים שהיקום חילק לי כשבאתי לעולם הזה, לא הייתה אפשרות אחרת. הייתי צריכה לבחור. ובחרתי".

היצר האימהי המפורסם פיעם בך בשלב כלשהו?
"לא פיעם בי בכלל. תמיד אמרתי שמשהו אצלי לא נורמלי. שאין לי יצר אימהי בכלל. ואני מאוד מאוד אוהבת ילדים. ולא רק זה – ילדים אוהבים אותי. אולי בגלל שאני אינפנטילית. ילדים מתחילים איתי ברחוב. המון. בלי קשר בכלל למחלה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה גורם לילד לפנות לבן אדם מסוים ולא לבן אדם אחר. ברחוב!

"באתי אחרי הניתוח לב פתוח שעברתי, במאמץ גדול, ליום הולדת שש של נכד של חברה שלי. היה שם שולחן של ילדים ושולחן של מבוגרים. והילד הזה פתאום בא אליי מאחור ומתחיל ללטף לי את השיער. ילד בן שש! אמא שלו על ידי כמעט התעלפה".

איך את מסבירה את זה?
"כל הזמן אמרתי לעצמי: ילדים בטח אוהבים טיפוס של אישה כמו בספרים. מלאכית. בלונדינית עם עיניים כחולות. כמו בובת ברבי. כי זה מה שמגדלים אותם. ואני ממש, ממש לא. אני שחורה, צוענייה".

"כל הזמן אמרתי לעצמי: ילדים בטח אוהבים טיפוס של אישה כמו בספרים. מלאכית. בלונדינית עם עיניים כחולות. כמו בובת ברבי. כי זה מה שמגדלים אותם. ואני ממש, ממש לא. אני שחורה, צוענייה"

שלא משדרת רכות וחום.
"אז כנראה זה לא קשור לחיצוניות. משהו באנרגיה. בקשר למה ששאלת קודם: לי היה ברור שאם הייתי יולדת ילדים ומנסה לפתח קריירה, הייתי עושה את שניהם רע".

והיה גם פחד שלא תהיי אימא טובה, בגלל הנסיבות שבהן גדלת?
"בוודאי. מאוד. אני לא בן אדם סבלני".

נעמי לויצקי סוגרת מעגל: אירוע השקת ספרה "ילדה רעה" במלון קינג דיוויד בירושלים, 2019

אז מתוך אחריות לילדים שעוד לא נולדו אמרת לעצמך: עדיף לכם שאני לא אהיה אימא שלכם?
"משהו כזה. מחשבה כזאת עברה לי בראש. אולי לא במילים האלה בדיוק. אבל כן. בפירוש. אני לא יכולה לדעת שאני לא אהיה אימא כמו שאימא שלי הייתה.

"יש לי המון מילים טובות להגיד על אימא שלי. הייתה תקופה ארוכה שאוי ואבוי אם מישהו היה מעז להגיד עליה מילה רעה. הייתה תקופה שהיינו נפלא ביחד. אבל תמיד היה איזה היפוך תפקידים בינינו.

"יש לי המון מילים טובות להגיד על אימא שלי. הייתה תקופה ארוכה שאוי ואבוי אם מישהו היה מעז להגיד עליה מילה רעה. הייתה תקופה שהיינו נפלא ביחד. אבל תמיד היה איזה היפוך תפקידים בינינו"

"מצאתי מכתבים שכתבתי לה מלונדון, כשהייתי שם שנה וחצי עוזרת לדובר בשגרירות. זו הייתה הנסיעה אחרי צבא שלי. וכל המכתבים שלי אל אימא שלי היו מלאים בדאגה שלי לאימא שלי. והייתי רק בת 20. היה שם היפוך מוחלט בתפקידים. והיא מאוד לא אהבה את זה כשהיא הייתה חולה. אבל הרבה לפני, כשהיא הייתה בריאה, זה כבר היה ככה".

ולא הסתובבת עם כעסים עליה?
"רק משלב מסוים, כשהיא עשתה משהו שהחזיר אותה למקום ההוא של הנטישה, והחזיר גם אותי למקום ההוא – זה נמצא ב'ילדה רעה' – זו הייתה הפרת הסכם".

מה קרה?
"היה מישהו שמאוד אהבתי אותו. אשר שניר. טייס שהיה מתמנה למפקד חיל האוויר אם הוא היה חי. הוא היה אהבה גדולה שלי. לא היו לי הרבה אהבות גדולות. היו לי הרבה גברים, אבל לא הרבה אהבות. את אשר שניר פגשתי עוד לפני שחלמתי על עיתונות בכלל.

"פגשתי אותו ב-1981 נדמה לי. אני הייתי נשואה. הוא היה נשוי. זה היה בלוס אנג'לס. הוא למד ואני חייתי שם ארבע ומשהו שנים, עבדתי במשלחת של הסוכנות. הזמנתי אותו להרצאה והתפרצה בינינו אהבה גדולה שהתממשה בארץ, כששנינו חזרנו.

"אחרי שנים הוא הלך למות מסרטן. אמרתי לך שהמוות הולך איתי יד ביד כל החיים. הרופא שלו התקשר אליי. כבר לא היינו ביחד. כבר לא היינו זוג אבל כולם ידעו שיש פה סיפור גדול. זה לא היה סוד. הוא היה כבר בסוף דרכו והרופא שלו התקשר אליי ואמר לי: 'נעמי, אם את רוצה להיפרד, זה הזמן. הוא לא ייצא מפה'.

"זה היה ערב ראש השנה. היינו אצל חברים של אימא שלי. אמרתי לה מראש שזה יקרה. אחרי כמה זמן קמתי ואמרתי שאני חייבת ללכת. והיא ידעה שזה הולך לקרות, אבל היא נזפה בי לפני כולם. את מוכרחה ללכת עכשיו? זה לא יכול לחכות למחר? וזה שינה את אופי היחסים בינינו".

באמת? למה? זה לא נשמע כמו אירוע דרמטי מאוד.
"כל הדרך לתל השומר חשבתי לעצמי: היא הרי ידעה. היא החליטה לבייש אותי לפני כולם אף שהיא ידעה. היה לה יותר חשוב מה החברים שלה חושבים מאשר מה אני מרגישה. זה היה לי קשה נורא.

"כל הדרך לתל השומר חשבתי לעצמי: היא הרי ידעה. היא החליטה לבייש אותי לפני כולם אף שהיא ידעה. היה לה יותר חשוב מה החברים שלה חושבים מאשר מה אני מרגישה. זה היה לי קשה נורא"

"נסעתי כל הדרך לתל השומר. הכבישים היו ריקים, ערב ראש השנה, כולם היו בבתים, והבנתי שהיא לא חשבה עליי בכלל. זו הייתה מבחינתי הפרת ההסכם בינינו. הרגשתי שהיא חזרה למקום ההוא, שהיא נטשה אותי בילדות".

יש את התיאורים שלך ב"ילדה רעה", של הילדה הקטנה שמסתובבת לבד בעולם החלומות של מלון קינג דיויד. אני חושב על זה בתור אבא. להשאיר ככה את הילדה הקטנה שלך לבד בעולם המבוגרים. זו חתיכת החלטה דרמטית לקבל.
"למזלי כולם שם שמרו עליי. היא האשימה אותי תמיד שקינאתי בה ובחברות שלה. אולי גם בגלל זה חברות איתי אף פעם לא הייתה חברות קלה. אני ילדה נטושה. ורואים את זה בהתנהגות שלי. יש לי חרדת נטישה שפשוט אי אפשר לתאר את עוצמתה. וזה לא בשליטה".

איך היא באה לידי ביטוי?
"אני צריכה כל הזמן שיוכיחו לי שאוהבים אותי. אני צריכה כל הזמן שיוכיחו לי שבאמת רוצים להיות חברים שלי".

ואז את ממציאה לחברים שלך מבחני נאמנות?
"זה לא תמיד סימפטי לאנשים מהצד השני. עם חברים שלי יש תמיד מהמורות גדולות. לא פשוט להיות חברים שלי. אריאל (בנדור) אמר בזום שעשו לכבודי באוניברסיטת תל אביב שבסוף זה שווה את המאמץ. אבל זה לא פשוט. ואני מודעת לזה. היום יותר מתמיד".

אלה תובנות על עצמך שהגעת אליהן לאחרונה, כשאת מתקרבת לקצה הדרך?
"לא. בגלל הכתיבה של 'ילדה רעה'. ב'ילדה רעה' אני עושה עם עצמי חשבון נוקב על הדברים האלה. אני לא מתייחסת לעצמי בספר בסלחנות. לאורך כתיבת 'ילדה רעה' גם הבנתי כמה זה תמיד היה קשה בצד השני. לא שזה שינה משהו בהתנהגות שלי. זה כבר היה אבוד. אבל הבנתי את זה".

מה הרוויח מי שעמד במבחנים שלך ונשאר חבר?
"אני חברה נורא טובה. כשאני חברה – אני מוכנה לעשות המון בשביל חברים שלי. ברמת נתינה מאוד גבוהה. אריאל אומר עליי בזום של האוניברסיטה שזה גם מעניין מאוד להיות חבר שלי. שיש לי המון פנים".

"אני חברה נורא טובה. כשאני חברה – אני מוכנה לעשות המון בשביל חברים שלי. ברמת נתינה מאוד גבוהה. אריאל אומר עליי בזום של האוניברסיטה שזה גם מעניין מאוד להיות חבר שלי. שיש לי המון פנים"

עד כמה הידיעה שמותך קרוב מאוד שינתה את ההתבוננות שלך על עצמך?
"למה הכוונה? לזה שאני הולכת למות ומהר?"

כן. הרי גם אני הולך למות. כולנו הולכים למות. אנחנו רק לא יודעים מתי. את יודעת מתי. זה ההבדל בינינו. איך הידיעה הזו – מתי – משנה אותך?
"קרה לי משהו ללא ספק עם הידיעה הזו של המוות. זה שהוא מיידי. כי אני כבר יודעת כמה זמן שהמוות שלי קרוב. קרה לי משהו שאני מתקשה להסביר לעצמי.

"ערב אחד שישבתי בו לבד עם עצמי, הייתה לי מחשבה פילוסופית על זה: שהיקום, באיזשהו אופן, מחזיר לי עכשיו בסוף חיי את מה שהוא לא נתן לי בילדותי: אהבה. אני ויתרתי על אהבה. אני חשבתי שהדרך היחידה שלי להתמודד עם הילדות הזאת שלי, ולא לתת לה לגמרי לשבש את חיי, היא פשוט לוותר על אהבה. אוקיי. יש הרבה דברים בחיים, ולך לא תהיה אהבה".

"ערב אחד שישבתי בו לבד עם עצמי, הייתה לי מחשבה פילוסופית על זה: שהיקום, באיזשהו אופן, מחזיר לי עכשיו בסוף חיי את מה שהוא לא נתן לי בילדותי: אהבה"

הרגשת שאת לא ראויה לאהבה?
"יכול מאוד להיות. זה כבר מהלך יותר עמוק של החשיבה הזאת. אבל עכשיו, בימים האחרונים, אני מרגישה שאני מסתובבת כשאני מוקפת בבועה ענקית של אהבה. וזה לא קרה לי בחיים. מרעיפים עלי אהבה ואני מרעיפה אהבה בחזרה".

כי אנשים יודעים שאת לקראת הסוף?
"כן. ואפילו לא שיתפתי ממש. התחלתי לפני שבועיים בפייסבוק, בטפטופים. קראתי לזה 'פירורים של הנזל וגרטל'. החלטתי לטפטף קצת. מי שהבין, הבין.

"לא הבנתי מה קורה לי, כי אני בן אדם שיודע לפעמים להיות נוקשה. והפעם השלתי מעליי כל נוקשות. את כל הקטע של הילדה הרעה שמרגישה נטושה. השלתי את כל זה מעליי, ולקראת הסוף נהייתי בן אדם אחר.

"כולי מלאה אהבה. אני יוצאת מהעולם בלי שיהיה בן אדם אחד בעולם הזה שאני כועסת עליו או שיש לי איזשהו חשבון איתו. כולל אנשים שעשו לי רע. אני יוצאת מפה נקייה כמו שנכנסתי".