"זה קרה ביום ההולדת שלי"; "ילד משחק בחצר"; "הייתה הפרח של הבית".
במחאת "מצעד המתים" נגד האלימות והפשיעה הגוברת בחברה הערבית שהתקיימה בתל אביב לפני כשבועיים, עמדתי מול מיצג של 140 ארונות קבורה. על כל ארון משפט בערבית, זועק קריאות שבר ותחינה לעזרה.
לרגעים הרגשתי שאני לא נושמת. ואז, הבנתי שאני עומדת בתוך קהל של אלפים עם חברים שהגיעו כמוני כדי להפגין אבל הם לא מבינים אף מילה. כאשר פחות מ-2% מבוגרי מערכת החינוך העברית יודעים ערבית, כנראה שרק מעטים מאלפי היהודים שצעדו בתהלוכה יכולים היו לקרוא ולהבין את מילות הכאב. וזה לא במקרה, לאורך עשורים מערכת החינוך העמידה חומה בין ערבים ויהודים, ואת החומה הזו הגיע הזמן למוטט.
לרגעים הרגשתי שאני לא נושמת. ואז, הבנתי שאני עומדת בתוך קהל של אלפים עם חברים שהגיעו כמוני להפגין אבל לא מבינים מילה ממילות הכאב, כאשר פחות מ-2% מבוגרי מערכת החינוך העברית יודעים ערבית
אחרי שנים של מחאות של החברה הערבית בדרישה מהממשלה לאסוף את הנשק ולקדם תכניות אזרחיות למיגור הפשיעה, האימה בחברה הערבית הפכה יומיומית.
במקביל, כבר חודשים ארוכים מתקיימות הפגנות סוערות בציבור היהודי. לאחרונה בתל אביב היה מפגן ראשון של שותפות. לראשונה, סוף סוף, אלפי יהודים ואנשי ציבור הגיעו מרחבי הארץ וצעדו בסולידריות עם אזרחים ומנהיגים ערבים, ועם משפחות שכולות ערביות כדי לדרוש שינוי ושוויון אמיתי.
"אני בונה מטבחים, חדרי ילדים, חדרי שינה, בדרך כלל ההזמנות שאני מקבל הם לקראת שמחה גדולה בחיי משפחה. חשבתי שההזמנה הזאת לא אמיתית, מי מזמין 100 ארונות מתים?"
סמאח סלאימה על המצעד שמבקש להביא את זעקת האזרחים הערבים לליבה של תל אביב https://t.co/nPz3O5VlIt— שיחה מקומית (@mekomit) August 6, 2023
לנוכח הצעדים המפחידים שהממשלה הזו נוקטת, עם הקפאת תקציבים חיוניים לצמצום הפערים החריפים בין ערבים ויהודים ורמיסת התחייבויות שניתנו גם למאבק בפשיעה ועם יותר ממאה ארבעים אזרחים ערבים שנרצחו בשבעה חודשים (נכון לכתיבת שורות אלה) – נהיה דחוף מאי פעם להתחבר למאבק משותף.
חוויות החיים של ערבים ויהודים במדינה הן כל כך נפרדות. זה לא רק שלרוב אנחנו מתנהלים בנפרד במגורים, בחינוך ובתרבות וזה לא רק שיש אי שוויון חומרי בין ערבים ויהודים – הניכור בין האוכלוסיות עמוק עד כדי כך שמציאות החיים של היהודים בישראל מנותקת לגמרי מהפחד הקיומי של האזרחים הערבים לחייהם, נוכח הפשיעה המאורגנת.
הניכור בין האוכלוסיות עמוק עד כדי כך שמציאות החיים של היהודים בישראל מנותקת לגמרי מהפחד הקיומי של האזרחים הערבים לחייהם, נוכח הפשיעה המאורגנת
חלק מהמאבק לשוויון הוא גם קריאה למוטט את החומה שמפרידה בינינו. "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", והקול צועק בהפגנות, בכנסת ובתקשורת. אבל אנחנו כבר מגיל הגן לומדים את ההפרדה והניתוק. ממש מלמדים אותנו לא לשמוע.
עכשיו, ביתר שאת, מערכת החינוך בישראל צריכה למלא את תפקידה כפי שהוגדר עוד בחוק חינוך ממלכתי וללמד את התלמידים היהודים שיכירו את "השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית".
כיום, תלמידה יהודייה שלומדת בבית הספר 12 שנה לא תכיר ערים כמו אום אל-פחם או סחנין, המונות עשרות אלפי תושבים – לא במציאות ואפילו לא בתיווך של ספרי הלימוד. תלמיד יהודי שייגש לבגרות בספרות ייבחן על ספרות מתורגמת מאנגלית, רוסית, ואפילו הינדי, אבל לא ייבחן על טקסט של סופר ערבי אחד. איך בבגרותו יוכל להסתכל בגובה העיניים על קולגה מעיר שכנה שאפילו לא ידע על קיומה או ירצה לצרוך תרבות שלא נחשף אליה מעולם?
המאבק לשוויון הוא גם קריאה למוטט את חומת השפה שמפרידה בינינו. זה עשרות שנים שלימודי ערבית הם חובה לכאורה בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, אך יש כשל חינוכי ידוע זה שנים ועדיין אין שינוי של ממש. בחוזר מנכ"ל מדצמבר 2021, משרד החינוך התחייב להרחיב את לימודי הערבית: להרחיב את לימודי השפה המדוברת כבר בגילאי יסודי, במיוחד בערים מעורבות, ובכלל להתאים את תכנית הלימודים כך שאוצר המילים יהיה רלוונטי לחיים במרחב מעורב יותר ויותר – הגיע הזמן שיממש את ההתחייבות הזו.
תלמיד יהודי שייגש לבגרות בספרות ייבחן על ספרות מתורגמת מאנגלית, רוסית, ואפילו הינדי, אבל לא על טקסט של סופר ערבי אחד. איך בבגרותו יוכל להסתכל בגובה העיניים על קולגה מעיר שכנה שאפילו לא ידע על קיומה?
בינתיים, ארבעה נערים ערבים עומדים במרכז תל אביב ומחזיקים כמו ארון מתים שכתוב עליו "حاسبوا القتلة والا انا الي في التابوت الجاي" (העמידו לדין את הרוצחים או שאני אהיה הקורבן הבא). מאז "צעדת המתים" מספר הנרצחים בחברה הערבית הגיע לכ-150 רק השנה.
כדי להבין את עומק הייאוש ולייצר אפשרות לשותפות אמיתית ושוויון, הגיע הזמן שלכל הפחות נבין מה כתוב.
מצעדת המתים בתל אביב, מחאה עם 140 ארונות מתים שמסמלים את הנרצחים בחברה הערבית מהתחלת השנה. pic.twitter.com/3xEhB2iSaG
— Asslan Khalil (@KhalilAsslan) August 6, 2023
יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם