בשבועות האחרונים שוב עלו לכותרות הערים צור ונבטיה שבדרום לבנון, בעקבות יוזמות אזרחיות הקוראות להרחיק את הפעילות הצבאית מהערים, להחזיר למדינה את האחריות לביטחון התושבים ולמנוע מלחמה נוספת.

יוזמות אלה מצטרפות לשורה של התארגנויות ומחאות שהתקיימו לאורך השנים דווקא במרחב שבו חזבאללה ותנועת אמל מחזיקים בעוצמה פוליטית וחברתית משמעותית.

ד"ר נועה ריבן היא חוקרת המתמחה בלבנון, בחזבאללה, בחברה השיעית ובתיאולוגיה השיעית. מחקריה עוסקים בפוליטיקה של העדה השיעית בלבנון, ביחסי דת ופוליטיקה ובמוקדי הכוח הפועלים בתוך החברה השיעית, תוך התמקדות בהתנגדות השיעית לחזבאללה ובהתפתחותה לאורך השנים. היא עמיתת מחקר ב-MECARC באוניברסיטת אריאל ומרצה בתחומי המזרח התיכון והאסלאם.

תחושת הריחוק שלי מהתמונות שהגיעו מפריז, של חנויות שנבזזות, גרמה לי לחשוד בעצמי ולחזור אל המשפט: "מי שלא סוציאליסט עד גיל 30 אין לו לב, ומי שסוציאליסט אחרי גיל 30 אין לו שכל". האם זה קרה גם לי? האם אני, שהסתובבתי עם תנועות מובטלים בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000, שהתלהבתי מכל מפעל שהשתלטו עליו עובדים – האם הזדקנתי עד שאיני מסוגלת בכלל לראות את הערך של המחאה?

אז אני לא יכולה לומר הרבה על צרפת, קטונתי, אבל אני כן יכולה לומר משהו על המהומות במרכז ברצלונה במוצאי שבת, ב-24 באוקטובר, לעומת תופעות שראיתי בארגנטינה בתחילת שנות ה-2000 – שאולי גם מסייעות להבין אם מקורו של הריחוק שלי הוא הגיל, או משהו אחר לגמרי.

מיכל גרינברג כורך, ילידת ירושלים, כיום מתגוררת בעיירה קטנה סמוכה לברצלונה, יזמית ב"הפואנטה", מגזין שמנגיש חדשות בספרד בעברית, ומבקש לאפשר חיבור לקהילה ולמקום.

תוצאות הבחירות כבר מאחורינו, אך עבור ישראלים רבים תחושת המתח רחוקה מלהסתיים. השאלות סביב הרכב הממשלה, ההחלטות הכלכליות והחברתיות שיתקבלו והשפעתן על חיי היומיום – מעוררות דאגה עמוקה.

אחרי שנים של מציאות ביטחונית מורכבת, מלחמה וטלטלות חברתיות, האירועים הפוליטיים האחרונים מתווספים לעומס נפשי כבד שאיתו הציבור בישראל מתמודד ממילא.

פרופ׳ חיליק לבקוביץ׳ הוא פרופסור לפסיכיאטריה, חוקר מוח ומבכירי המומחים בישראל בתחום בריאות הנפש, הפסיכיאטריה הקלינית והחדשנות הרפואית. משמש כיועץ חיצוני בכיר לחברת טליאז, ומייעץ בתחומי המחקר, האסטרטגיה הקלינית ופיתוח פתרונות חדשניים בתחום בריאות הנפש.