אנחנו זוכרים ודאי את שביעות הרצון הרבה שהייתה לתלמידים ולמורים מה"קפסולות" בבתי הספר בתקופת הקורונה. אין קושי להבין – לא רק במחקרים אלא גם באינטואיציה – עד כמה מהנה, יעיל וחברתי ללמוד בכיתות של 15 עד 20 תלמידים במקום 30 או 40.

הוויכוח בין חוקרי החינוך, שמתקיים לאחרונה ומתמקד בגודל הכיתה, משמיט מהדיון שורה של נושאים אחרים בעלי חשיבות מרכזית לחינוך בן זמננו. מטעמים טכניים כתבתי בלשון זכר.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.

בשבוע שעבר חזינו שוב בהתנכלות לנוצרים בירושלים, והפעם הרשויות פעלו מהר – שישה חשודים ובהם קטינים נעצרו בחשד ליידוי אבנים ויריקות לעבר הכנסייה הארמנית בעיר העתיקה.

כמי שהייתה מורת דרך ודיפלומטית, וכבת לעם שהיה במשך מאות רבות של שנים מיעוט נרדף, אני מתקשה להחליט מה הכי מטריד אותי בפגיעה הנמשכת במוסדות, באנשי דת ובסמלים נוצריים: הנזק ליחסי החוץ של ישראל? הפגיעה בתיירות? שמא הזלזול בזיכרון ההיסטורי הארוך שלנו כיהודים, והציווי לא לנהוג כך כלפי אחרים?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.